חרבן בית המקדש צריך להיות לזכרון בין עינינו, כדכתיב (תהלים קלז ה) אם אשכחך ירושלים וכו'. ובפרט לעת האכל זכור יזכר ותשוח עליו נפשו על כי שלחנו מלא דשן ושלחן אבינו שבשמים ריקם זה כמה מאות שנים בעוונותינו הרבים. וכן בלילה לראש אשמורות יאמר סדר תקון חצות בקול בכיה תאניה ואניה יותר ממי שמתו מטל לפניו, כי כן ראוי למי שיש לו לב ועינים לראות, אלא שבעוותינו הרבים חשכו עינינו מראות ברע אשר גרמנו מה למעלה, וכל אדם אשר בכחו לעשות יעשה, וכמו שכתבתי בערך אבלות על חרבן בית המקדש עין שם:
וכמה דברים אסרו רבותינו ז''ל משום חרבן בית המקדש, כגון מה שאמרו (ברכות לא, א) אסור לאדם שימלא שחוק פינו בעולם הזה. ואמרו גם כן (גיטין ז א) זמרא אסור, דכתיב (הושע ט א) אל תשמח אל גיל כעמים. ועוד אמרו בש''ס (סוטה מח, א) אדנא דשמע זמרא תעקר. ואמרו (שם) זמרא בביתא חרבא בסיפא. וראוי לגדולי הדור שבכל עיר ועיר לגדר גדר, ולאסר אסור ובפרט בשירי העכו''ם שיש אסור מוסיף שרבן דברי נבלות ולצנות, לו בכח יגבר איש לבטל המנהג הרע הזה, כי אמרו בש''ס (שם) רב הונא בטל זמרא, קם מאה אוזי בזוזא ומאה סאה חטי בזוזא ולא אבעין. אתא רב חסדא זלזל בה, אבעי אוזא בזוזא ולא אשתכח. צא ולמד חמר שבו ואיך מקפידין על זה מן השמים ואזר כגבר חלציך לאפרושי רבים מאסורא, וידבר למאה, ואם לא לאחד, ועל כל פנים לא יבצר שיהיה בידו למחות באנשי ביתו ולא ישמע בפיהם שום שיר משירי עכו''ם, רק בעדן חדוה ישירו שיר ושבחה להקדוש ברוך הוא ובזה ישמח ישראל בעושיו וישמח ה' במעשיו. וביותר צריך לזהר בשבת לזכר בסעדותיו חרבן בית המקדש מאחר שאומר בברכת המזון ואף על פי שאכלנו ושתינו חרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו, ואם לא יזכר ולא יעלה על לב חרבן בית המקדש אפלו בשעה שאומר אלו התבות הרי זה מעיד עדות שקר בעצמו לפני קונו ונשא עוונו, אבל המעלה את ירושלים בזכרונו יזכה ויראה בבנינו:
