זכירה היא כלל גדול בתורה, סמא דכלא, וזה כל האדם, שיזכר אשר הוא יהודי, ושחובה מטלת עליו להשמר ולהזהר מכל דבר רע ומכל צד נדנוד אסור ולשמר כל מצוות ה' דאוריתא ודרבנן בכל דקדוקיהן הדק היטב בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו זה הוא דרך כלל. וגם זכור יזכר לקים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח) ולהתעורר ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא לדבקה בו בכל עת ובכל רגע אם יוכל ולומר כפעם בפעם פסוקים המעוררים, כגון שויתי ה', אשרי איש שלא ישכחך וכדומה. וגם יזכר על כל העברות דרגילי בהו אנשי ונעשו כהתר, כגון במדות הרעות גאוה וכעס וקנאה ונקימה ונטירה וקפדנות, וכגון אכילה מרבה ושיחה בטלה, ולשון הרע ותפלות וברכות חטופות ובלי כונה, וגזל ואונאה ובטול איזה מצוות וכהנה רעות ובטול תורה כנגד כלם. על הכל זכור יזכר ענשן של מדות ושל עברות וחמר שבהן ואיך ומה ראוי לעשות לגדר בעדו להנצל מהן, ואיך בתחבולות יעשה מלחמה. והן אמת דבעדן יצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב, אבל כבר מלתי אמורה לעיל (בערך ''הכנה'') שירשם בכתב ישר ויבטא בשפתים יום ליום יביע אמר, יזכר בפה ואל ישכח בלב והמכתב מכתב אלקים הוא, כי ראיה מביאה לידי זכירה, ובלבד שיזכר לרשם את הכל בכתב כאשר מיד ה' עליו השכיל. וגם יזכר שחק נתן ולא יעבר לקרא את הרשום בכתב והיה על מצחו תמיד לזכרון רין עיניו:
וכן צריך לזכר כל אשר חטא והעוה מיום היותו ויהיה חטאתו נגדו תמיד, כי זה מועיל לשלא יתגאה ושיהיה נבזה בעיניו נמאס, וגם שישתדל לתקן את אשר עותו ולקים דרכי התשובה כאשר יוכל שאת, כי יאמין שחטאתיו אשר חטא מיום היותו הם סדורים לפני המקום אחד מהם לא נעדר ואין שכחה לפני כסא כבודו, ואם לא יתקן עתיד לתן את הדין ונקה לא ינקה אלא ינקה לשבים. ולכן גם לזאת יפקח עיניו וירשם בכתב מה ראוי לעשות כפי כחו סגופים ותקונים ולא יעבר:
וגם חסדי ה' יזכר כעל כל טוב אשר גמל אתו מיום היותו, ויודה כפי כחו. ומה טוב ומה נעים שיקבל לעשות איזה דבר כפי מה שארע לו לזכר לנפלאותיו יתברך, ויכנע ויאמר קטנתי מכל החסדים. וגם ראוי לזכר תמיד רוממות האל והשגחתו הפרטית. וכהנה וכהנה זכירות טובות לפי מה שהוא אדם ולפי מה שצריך לו שתקפו יצרו, את הכל ירשם בכתב ויום ליום יוסיף דעת יוסיף לכתב והיה עמו וקרא בו חק ולא יעבר. רק את זה יקבל עליו בכל תקף ברב עז ותעצומות שלא יעבר מלקרא ולזכר בפה ובלב את הרשום בכתב יום ליום או פעם בשבוע או לפחות פעם אחת בחדש, ובזה יראה נפלאות מה כחו יפה לנצח את יצרו, מעט מעט יגרשנו, אם אבן הוא נמוח ואם ברזל הוא מתפוצץ (קדושע ל ב) ומצא כדי גאלתו:
ויש עוד זכירה אחרת שצריכה רבה והיא זכירת תלמודו. והן אמת כי זו מתת אלקים היא ולא כל אדם זוכה לה, אבל זו מדת כל האדם בכל מידי דמדות טובות שכל אשר בכחו לעשות יעשה. ומצינו (ברכות לח, ב פסחים סח, ב) גדולי עולם בעלי הש''ס דהוו מהדרי תלמודיהו כל תלתין יומין כדי שלא להכלם לעולם הבא שאומרים, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ואנן מה נענה בתריהו. ואם הם אמרו (ערובין נג, א) אנן כאצבעתא לבירא לשכחה, אנו מה נאמר כי דלונו מאד מאד. ולפחות חובה מטלת עלינו להכיר מעוט ערכנו ולהיות חוזר על הדינים הנצרכים. והיושבים כסאות למשפט ומורי הוראות בישראל אל יורו ואל יפסקו שום דין לא מאסור והתר ולא מדיני ממונות אלא מתוך הספר אחר חפוש מחפוש אף אי פשיטא לה מלתא טפי מביעתא בכתחא, וכן אל יעיד על שום דין לומר שראה או ידע או שמע, ואל יסמך על זכירתו אף שדומה לו שברור לו הדבר כאחותו שהיא אסורה לו, כי בדור יתום זה הזכרון כוזב הרבה, ולכן חובה מטלת עלינו שלא ימוש ספר התורה מפינו להלכה ולמעשה. ויחרדו התלמידי חכמים להורות הלכה בעל פה, ואוי לה לאותה הבושה אם יראה לו לבושה להודות שאינו בקיא בהלכה ויורה ידין במהרה על פי הזכירה, מדה זו עושה כלה ורבים חללים הפילה, והלואי שלאחר העיון רב בספרים דבר בעתו יורה כהלכתו וידין דין לאמתו: ויש זכירה אחרת שגם היא מכרחת לזכר הטובה שקבל מחברו, המעט הוא אם רב יהיה לזכרון בין עיניו כל ימי חייו לשלם גמולו ולהחזיק לו טובה ושלא להיות כפוי טובה. ולאידך גיסא הזכירה לא טובה לזכר את אשר לא טוב עשה עמו חברו וגמלו רעה, כי עובר על מה שאמרה תורה לא תטר (ויקרא יט יח), לכן לו בכח יגבר להוציא טינא מלבו. ונכתב בזה במקומו בערך ''נטירה'', ועין לעיל בערך ''אהבת רעים'':
