אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת סג, א) לגרס אנש והדר לסבר ואיתא בש''ס (ערובין מח, א) אמר רב פפא, אי דיקנא לא גרסנא. הנה כי כן אין ראוי לתלמיד חכם שיוציא כל ימיו בעיון ופלפול וחדוד, אלא יקבע עתים בכל יום ללמד בעיון כפי כחו, ש''ס או פוסקים, ושאר היום יפנה עצמו ללמד בקיאות ש''ס ופוסקים (וכמו שנכתב לקמן בערך ''למוד'') באפן שתהא ידו בכל ויהא בקי בכל הדינים. ומה גם שבמקום להוציא הזמן לעין ולפלפל בדברי האחרונים לבנות ולנתץ ולכתב עליהם במידי דלא נפקא מנה מידי לענין הלכה למעשה, יותר טוב שיתעסק באותן העתים ללמד בקיאות להבין להשכיל לשמע ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים:
זאת תורת האדם הלומד תורה לשמה, וכל למודו אפלו כשלומד בעיון ופלפול יהיה בגרסא בפה, כי גדול מעלת קול תורה ואותיות פורחות והכל עולה ובונה בשמים עליותיו. ומי שכשהוא לומד ישב בדד וידם יאבד טובה הרבה (וכמו שנכתב בערך ''קול''). ואם כשלומד נראה שיש טעות בספר לא ימהר להגיה הספר ולשנות הגרסא, כי כמה פעמים האדם כוזב וסובר שהספר טועה, אבל באמת דעתו הוא הטועה, ולטותא שמענו מרבנן קדישי שהיד המרבה להגיה בספרים תקצץ, בר מנן, אלא אם אחר עיון רב נראה לו הדבר ברור שיש טעות, אז מצוה קעבד להרים מכשול ויכתב בגליון הספר נראה דצריך לומר כך. זהו דרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות ב א נדרים כב, ב):
