אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות א ד) יהי ביתך בית ועד לחכמים. ומי שחננו ה' רחב בתים יעשה זאת שיהיה ביתו בית מושב לכל עת שרוצים החכמים או יראי ה' וחושבי שמו להתועד לעסק בתורה או לדבר מצוה, ואל יחוש לטרחא יתרה שיהיה לבני ביתו לנקות הבתים, ואשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא ל) שתתן יד לבעלה לעשות כל דבר טוב ולא תחוס על יגיעתה וטרחתה, כי טוב סחרה ויערב לה כל עמלה נגד רב טוב הצפון לה. וכן לא יחוס על ההוצאה אם צריך לעשות, כי למצוה רבה יחשב לו, שעל ידו לומדים תורה ברבים. ואם גדול המעשה את היחיד לדבר מצוה, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת למעשה את הרבים. ושנינו (אבות ה, יח) כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. ובהיות הועד בביתו שכינה שורה בביתו וברכה שורה בביתו כדכתיב (שמות כ כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. וראיתי אנשי מעשה שהיו משתדלים לעשות ברית מילה בביתם כדי לזכות שיבוא אליהו זכור לטוב לביתם, ועל אחת כמה וכמה ראוי להשתדל שתבוא השכינה לביתו. ואף על פי שאפלו אחד יושב ולומד שכינה עמו, אינו דומה השראת שכינה של יחיד להשראת שכינה של רבים, והרבה חלוק והפרש יש. ועוד, שבהיות הועד בביתו גם הוא יהיה נטפל לעושי מצוה, ואפלו אם אינו לומד עמהם ואינו מבין מה שלומדים אי אפשר שלא ילמד איזה דבר מהם. משל לנוגע באפרסמון שאי אפשר שלא יקלט מריחו. ויחשבו איש ואשה אשר חנן ה' להם בתים, כי לא במותם ילכו אתם ואיזה בית אשר יבנו להיות להם בית מושב לעולם הבא, כי אם בעשות זאת יבנו בית נאמן לעולם הבא, ולכן לא יקפידו על הטרחא נגד המנוחה, ויתאוה כל אדם מתי יבוא לידו לעשות בביתו הועד, וכל מי שעוזב ביתו לאחרים לדבר מצוה הוא דבר טובה. כל קבל דנא לא יקבל אדם לעשות בביתו ועד למחלקת או למושב לצים וכדומה, אפלו אי יהבו לו כל חללי דעלמא, כי שם הרגיעה הרשעה והוא נוטל חלק בראש על כל הרעה לעולם הבא. אוי להם, כי גמלו רעה לתן יד לפושעים, ידם במעל תחלה, רעה תבוא עליהם נגע ומחלה, כי יאמר ה' הגמול הזה קויתי על שנתתי לך בתים. ודי בזה למי שיש לו לב טוב, יברח מקטב, וימאס ברע ויבחר בטוב, כי במדה שאדם מודד גם ה' ימד, ובית צדיקים יעמד:
