נטילת ידים היא מצוה דרבנן ורבים מעמי הארץ מקלין בה, יש שאין נוטלים כלל ואוכלים בלי נטילת ידים, ויש שאין נוטלים, אלא ראשי אצבעות, או שאין נוטלין אלא מצד אחד של יד, כאשר אין נזהרים להפך הידים לכל צד, וכן כמה דינים שמעכבים הנטילה, כגון הטבעות, ומים שנעשה בהם מלאכה, וכח גברא, ונגיעת היד שנוטל ביד שלא נטל שצריך נגוב ולחזר ולטל, וזהמת הצפרנים שמעכבים הנטילה וכדומה. וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שהמזלזל בנטילת ידים חיב נדוי (ברכות יט, א). וחיב מיתה (סוטה ד ב). ובא לידי עניות (שבת טב, ב), שכן על נטילת ידים ראשי תיבות ''עני''. ולכן טהר ידים יוסיף אמץ, ויזהר לידע כל דיני נטילת ידים מפי ספרים ומפי סופרים, וישמר לטל ידיו נטילה כתקונה וימלא ידיו מברכת ה':
ויש נטילה אחרת שהיא יותר חיובית, דהינו נטילת מים אחרונים שהיא חובה, (עירובין יז, ב חולין קה, ב) עד שלמחנה היוצאת למלחמה פטרו מנטילת מים ראשונים, וחיבו בנטילת מים אחרונים משום דחמירא סכנתא. ואף גם בזמן הזה אפלו דלא שכיח מלח סדומית וליכא סכנתא, מכל מקום חיובא רמיא עלן לקים דברי חכמים, שאם אינו מסמא עיני בשר מסמא עיני השכל והנפש, שכל דבריהם ראשם מגיע השמימה וסודם רם ונשא. ובני אדם מזלזלים בנטילה זו גם כן ואין נוטלים מים אחרונים, אלא באכלם על השלחן בחברת בני הבית, אבל אם אוכל ביום פתו בחנות, או בלכתו בדרך אין חוששים, ועברה היא בידם. והאיש הירא יהיה לו בחנותו, או בלכתו בדרך כלי מוכן לטל וכלי לקבל המים, שמים אחרונים אין נטלים אלא בכלי ובזה ינצל מכל רע:
ויש נטילה אחרת גם כן שהיא חיובית, דהינו כשאוכל דבר שטבולו במשקה, כגון בדבש או מים או יין או שמן או חלב, וגם בזה רבים מעמי הארץ מקלין בה, ואין נזהרין בה אלא בליל פסח, ומה נשתנה הלילה הזה, ולכן האיש הירא את דבר ה' לא יקל ולא יעבר דברי חכמים בשום זמן מהזמנים, ולא יאכל שום דבר שטבולו במשקה בלי נטילת ידיח, ומיהו אם הוא מבשל כגון מרקחת ויגורטי ומעשה קדרה וכדומה ואוכל על ידי כף ומזלג אז אין צריך נטילה:
וכן לתפלה צריך נטילה אם הסיח דעתו, ואמרו (פסחים מו א) לתפלה עד ארבעה מילין צריך להלך אם הוא לפניו כדי לטל ידיו, ולאחריו עד מיל חוזר. וגם בזה המון העם אין נזהרים. וכן אם הוא לומד ונגע בצואת האף או בצואת האזן או חכך ראשו או נגע במקומות המכסין, צריך נטילה לזכבוד התורה. וכן אם ארע לו כן בהיותו אוכל פת צריך נטילה. ולא יקרב ללמד או להתפלל או לברך או לאכל בגוף טמא, כי כיון שנטמאו ידיו נטמא גופו. וטהר ידים יוסיף אמץ, כי העובר על התורה או דברי חכמים בדברים קלים לעשות, שאין בהם טרחה כל כך ולא חסרון כיס, יכבד ענשו על אשר לא שת לבו לקים דברי חכמים, זה כלל גדול. וידוע מאמר רבותינו ז''ל (מנחות מג, ב) גדול ענשו של לבן וכו', משל לשני בני אדם וכו'. לכן הוי זהיר במצוה קלה ובורח מן העברה, כי על הכל יביא אלקים במשפט, ושומר מצוה הוא ישלם שכר הרבה:
