ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. והן בעוון רבים מעמי הארץ מקלין בה ואין מתפללין אותה בצבור, וכשמתפללין אותה ביחיד אין מתפלל אלא לאחר בין השמשות תפלה חטופה וקטופה, ויש שאין מתפללין אותה כלל, או מתפללין ערבית שתים ושגו בראה שלא התר להתפלל שתים, ואין תשלומין אלא למי ששגג או נאנס אנס גמור, והפסד רוח לא חשיב אנס, אין זה כי אם רע לב וחסרון אמונה, כי המאמין באמונה שלמה כמו שהוא האמת, כי השם יתברך הוא הנותן כח לעשות חיל, ולא יאמין שהמקצר בעבודתו ירבה כבוד ביתו והעובד עבודתו בשביל כך ימעט מנתו, הס כי לא להזכיר, וחבל על דמשתכחין שאין מתפללים כלל. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה, שהרי עתה בעוונותינו אין לנו לא מקדש וכו', וחסרנו כל טוב וכמעט זה כל עבודתנו לבוראנו, וזה כל יהידותנו שאנחנו מתפללים שחרית מנחה ערבית, ואם גם זה חסר יבואנו, מה אנו ומה חיינו, ולמה נגרע מגויי הארצות המתהללים באלילים שכמה מהם מניחים עסקם והולכים לבית תפלותם:
ויש אשר נגע יראת ה' בלבם ומשכימים לבית הכנסת להתפלל תפלת שחרית. וכבר כתב על זה הרב מוהר''ם די לונזאנו בזה הלשון, אם כנים אתם, בזאת תבחנו, אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא, חי פרעה כי מרגלים אתם, ומה שאתם משכימים לבית הכנסת הוא, לפי שבאותה שעה החנות סתומה, ואין יוצא ואין בא, אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך:
ויש שאין משכימין לתפלת שחרית, באשר אוהבים לנום שנה של שחרית ואונסתם אנס שנה, ואין זה חשוב אנס, ואין פוטר אותם מיום הדין, כי יאמר אלקים אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה' (משלי ב ג), כידוע. אבל לפחות לו חכמו ישכילו לבוא להתפלל בבית הכנסת, שהרי אמרו (ברכות ו, א) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. וגם יזהרו בתפלת המנחה דליכא אנס שנה כי היכי דתהוי להו הצלה פרתא, אבל אי בבקר חישי לאנס שנה ובערב לאנס סחורה תפלה מה תהא עליה, ומה יענה ליום פקדה, האם לא נברא אלא לישן ולעשות סחורה. ואם כזה יהיה עבד ה', שלא יוכל להפריש לעבודתו אפלו שתי שעות בכל עשרים וארבע שעות, זהו בושה וכלמה וכדי בזיון וקצף, רחמנא לצלן:
וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (קדושין כ א), שכיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשה לו כהתר. ואם תשאל לאדם, כמה שוה להתפלל תפלת מנחה וערבית בצבור, שיש כמה מצוות שהן נגררות ונלוות עמהן, הוא יענה שאין ערך אליהן, והוא מניח אותם בשביל בצע כסף מועט שלמראה עיניו ישפט שהוא מרויח באותה שעה מה שהוא שקר גמור ומפרסם בלי שום ספק, שאם מרויח ודרך רשעים צלחה הוא הטעאת היצר, וסוף סוך אינו רואה סימן ברכה, ויותר ממה שמרויח מפסיד. ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, וברכת ה' היא תעשיר (משלי י כב), זה אמת ברור אלבא דכלי עלמא. אבל ההרגל נעשה טבע, ונעשה כהתר, עד כי הן בעוון רבים מעמי הארץ בוחרים להיות יושבים בשוקים וברחובות ובקרונות בטלנים, ולא תאוה נפשם לבא תאוה נפשם לבא לבית הכנסת להתפלל, וכן לענין תלמוד תורה ולכל המצוות זה כלל גדול, המרגיל עצמו לילך בדרך טובים, ההרגל נעשה לו טבע, ואם יום אחד יקרה לו מקרה בלתי טהור שלא עשה אותו דבר טוב, אפלו אם יהיה לו ממלי דחסידותא, ידמה לו כאלו אותו יום לא היה יהודי, ואם יפנה לבבו סוף שנעשה לו כהתר, ומרעה אל רעה יצא. לכן לו בכח יגבר איש, ואם תקפו יצרו והתנהג בדרך לא טוב יחיש מפלט לו, ולא יחליפנו וימיר אותו רע בטוב, כי רק ההתחלות קשות ואחר כך יערב לו ויבסם לו ואשריו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא:
