זה כלל גדול לענין היהידות שאל יסיח דעתו מכל הדברים שהם חובת הגוף וחובת הלבבות, ואם ארע שהסיח דעתו כשיזכר צור קדשו ישוב ירחמנו יאחזנו ולא ירפנו, ככה יעשה אפלו ברצוא ושוב יזכר מה חובתו וימהר לעשות אותו. וכבר מלתי אמורה שהגדר הגדול שלא להסיח דעתו היא הכתיבה, שראיה מביאה לידי זכירה. ובפרט על התפלין צריך זהירות יתרה שלא להסיח דעתו מהם, ומתכלית כונת הבורא יתברך שמו בהם הוא לזכר מה שכתוב בהם והתועלת הנמשך ממנו ליראה ולאהבה וכדומה, כי בזה תלוי עקר קיום מצות תפלין ואחר כונת הלב הן הדברים (וכבר כתבתי בערך "לב'' קצת דברים שהם חובת הלבבות שראוי לאדם שלא יסיח דעתו מהם). וכן אם קבל טובה כל דהוא מחברו ראוי שלא ישכחנה ולא יסיחנה מדעתו, כל קְבל דנא אם עשה לו חברו רעה גדולה ישכחנה ויסיחנה מדעתו לקים מה שאמרה תורה (ויקרא יט יח) לא תטר. וכן בבא לדעתו מחשבות זרות והרהורים רעים, ובפרט בשעת התפלה ותלמוד תורה ועבודת השם יתברך, יסיחם מדעתו, ולו בכח יגבר איש להסיחם מדעתו ויפנה לבו לדברי תורה או לעבודת השם יתברך ולבו למו אב אבינו שבשמים יצעק ויאמר הושיעה אדוני המלך, הצילני מטיט ואל אטבעה, אולי ירחמנו עושהו:
וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא עה א) דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו. בפרט בעדן חדוה ובעת עבודת השם יתברך מבעי לה ליתובי דעתו, ועל ידי העמק במחשבות טהורות ובעזר משדי ימצא טענות מספיקות להסיח מדעתו כל מה שצריך להסיח מדעתו, ומאחר שאין דעת האדם סובלת לחשב שתי מחשבות כאחת בבוא אליו מחשבה ממחשבות אלו שצריך להסיחן לו יחליפנה וימיר אותה רע בטוב, ואם לא יוכל עשוהו לבדו על זה אמרו (שם): ישיחנה לאחרים ילך אצל חכם ויגיד צערו, והוא ילמדנו דעת למען יקיץ משנתו ולא יהיה נרדם, ולא יהפך מימי היאור לדם, אלא יכלכל דבריו במשפט כי זה כל האדם:
