הליכה יש בה סור מרע, על דרך דכתיב (תהלים א א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'. וכמו שאמרו (טוטה כב א) שכשהולך לדבר מצוה שכר פסיעות יש. ואמרו שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך אחד. גם את זה לעמת זה כשהולך לדבר עברה, וידיעת ההפכים אחת היא. ואשרי מי שהוא כלוא בבית מיושבי בית המדרש, כי הליכה בין אנשים שלא על מנת לעסק בתורה הרי רגליו לנחשתים הגשו והיצר הרע פרש רשת לרגליו, ובחזרתו קפה של שרצים עוונות ופשעים תלויה לו מאחריו. והנה היצר הרע מורה טלפים ושבעים פנים לטהר את השרץ ואומר לו שראוי להיות מערב עם הבריות משום דרכי שלום, ושמתוך שהוא יוצא החוצה אל העין עיניו תחזינה וידע את מכות הארץ ההיא ויגדר גדרים, ולפעמים מתוך הדברים נמצא דבר טוב שידבר דברי מוסר ויראת השם להישיר את חברו, והאיש הירא לא יאבה לו ויהיו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, כי אין ספק מוציא מידי ודאי, ויהא מחשב הפסד מצוה שהוא מפסיד מלעסק בתורה, כי יפה שעה אחת בתורה ומה שהוא מפסיד שאפשר שיבוא לידי דבורים אסורים וראיות אסורות וכהנה רעות כנגד השכר שאפשר אולי תבוא איזו מצוה על ידו. והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד מגלגלין זכות על ידו בהיותו כלוא בבית וכל הדרכים בחזקת סכנה ואין ראוי לאדם לילך באתר דשכיח הזקא אפלו לדבר מצוה (יומא יא, א). ואם כך אמרו על הזק הגוף על אחת כמה וכמה על הזק הנפש:
והתלמיד חכם לא ישמע לקול מלחשים האומרים שכן דרכם של תלמידי חכמים גדולי ישראל שיוצאים כפעם בפעם קרית חוצות, כגון ביום הששי או בליל מוצאי שבת או באיזה יום מימי הקיץ לטיל, האנשים האלה שלוחי דיצר הרע הם וגירי דילה, אף אתה אמר אליהם, הנח להם לגדולי ישראל שהם ידעו את אשר עשו וכונתם רצויה לשמים ואין אתנו יודע אלא מה שאמרה תורה (יהושע א ח) לא ימוש ספר התורה מפיך, וכתיב (איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי, ואמרו רבותינו ז''ל, שאפלו על זמן כדי בליעת הרק שואלים דין וחשבון לעולם הבא. אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה. ואין לך טיול טוב מבית המדרש שהוא פרדס לצדיקים וגורם להם לטיל בגן עדן. וישא קל וחמר מאדם שהוא טרוד בפועליו או בחשבונותיו שאינו חושש לכבוד הבריות ואינו הולך בין אנשים ולא לטיל, כל שכן אנחנו שהיום קצר והמלאכה מרבה ארכה מארץ מדה, לו יחיה גבר שנין אלפין לא יספיקו לו, והזמן יקר הערך וכל רגע שיפסיד הוא פסידא גדולה דלא הדרא. וכבר כתבו חכמי המוסר שזה דומה למי שאומרין לו קח לך אוצר גדול של זהובים ומנה אותם וכל מה שתמנה יהיה שלך, שלא ינום ולא יישן לא ייעף ולא ייגע להיות מונה והולך בכל כחו, על אחת כמה וכמה להרויח חיי העולם הבא ולעשות נחת רוח ליוצרו, ועל זה נאמר (משלי ב ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה אז תבין יראת ה':
ואמנם יש הליכה של מצוה על דרך דכתיב (שמות יח כ) והודעת להם את הדרך ילכו בה זו הוצאת המת והכנסת כלה ולבקר חולים ולנחם אבלים וכדומה (ב''מ ל, ב). אבל צריך לשקל בפלס ולעמד על המשמר שלא תהא מצוה הבאה בעברה ולא יצא שכרו בהפסדו חס ושלום. וידוע שבמצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים תלמוד תורה עדיף דכתיב (משלי ח יא) וכל חפצים לא ישוו בה. אמנם פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה (עי' מנחות צט ב), וראוי לתלמיד חכם לרוץ למצוה ולהיות נמנה עם חבריו לדבר מצוה כדי שממנו יראו וכן יעשו וזכות הרבים תלוי בו:
