הכנה לשבת היא מצוה רבה. מצינו גדולי ישראל שהיו עוסקים בה. וכבר כתבו משם האר''י ז''ל שמה שמזיע להכי [צרכי שבת הוא תקון גדול לפגם הברית. ואמרו על מורנו הרב רבי אברהם הלוי, זכרונו לברכה, שהיה מרבה בפסיעות לקנות ולהכין צרכי שבת אחד אחד כי יש שכר פסיעות, והיה עושה הכל על ידו כי מצוה בו יותר מבשלוחו (קדושין מא א). ואני אומר שהרב היה עושה כן לפי שגם בהליכתו תורתו אמנותו במחשבתו או טרוד בדבקותו עם קונו ואהבתו ויראתו כדבר האמור לעיל בסמוך, אבל כגון אנן יתמי דיתמי אם יש לו מי שיעשה מלאכתו, יותר טוב שישב בביתו ויעסק בתורה הקדושה ויקנה ידיעה חדשה, כי כל חפצים לא ישוו בה אפלו חפצי שמים כידוע. ועל כל פנים לא יפחת מלקנות שום דבר או להכין איזה דבר כגון לסדר את השלחן ולהיטיב את הנרות ולגדל את הפתילות וכדומה לקים מצות הכנה. וכבר כתבו גורי האר''י ז''ל שלפי סודן של דברים הטבת הנרות צריכה להיות על ידי איש:
וכן כל הכנה שאדם מכין לדבר מצוה היא גופה חשובה מצוה. הנה כי כן מי שכל מעשיו לשם שמים נמצא שכל ימיו עסוק במצוה. ומה טוב לבטא בשפתיו קדם כל מעשה שיאמר שהוא עושה הכנה למצוה, כגון קדם אכילה שיאמר, הריני בא לאכל ולשתות כדי שיהא גופי בריא וחזק לעבודת השם יתברך. וקדם השנה יאמר, הריני שוכב לישן כדי שתהא דעתי צלולה ומישבת עלי לעבודת השם יתברך. וקדם צאתו למשא ומתן יאמר, הריני הולך לשא ולתן ולהשתדל להרויח בסיעתא דשמיא כדי לפרנס את בני ביתי כמו שצוני בוראי, וכדי שאוכל לעשות צדקה וגמילות חסדים וכל המצוות כתקונן. וכן כשבונה בית או כשעושה מלבוש וכדומה, וכן על זה הדרך בכל המעשה אשר יעשה. ודבריו עושים פרות ששורה רוחניות וקדשה על הדברים הגופניים ולמצוה תחשב לו, ועוד שנוטל שכר גם על הדבורים האלה, ובלבד שיהיו מעשיו מסכימים עם דבריו, שלא יאכל וישתה יותר מדי לצבת בטן, אלא צדיק אוכל לשבע נפשו, ולא יישן יותר מדי ולא יהא להוט ויגע להעשיר יותר מדי כי אין מעצר לה' להושיע ולהעשיר בין רב למעט, וכיון שעושה הכל לצרך עבודת קונו לא יבטל עבודתו מחמת אכילתו ושנתו ומשאו ומתנו, כי אז אתי מעשה מפיק מידי דבור ויושב בשמים ישחק לו, וכן כיון שעושה הכל לשם מצוה צריך לזרז ביותר שלא תהא מצוה הבאה בעברה. ויזהר במאכלו ושתיתו ומשאו ומתנו שיהיה כדת וכהלכה ואז יחשב למצוה ה''ן מקד''ם ומאח''ר וקובעין לו שכר. כן יזהר במאכלו לילך אחר המועיל ולא אחר הערב לחכו ומזיק, כי מלבד כי לא לרצון יהיה ולא למצוה יחשב גם ענוש יענש על עברו על. מה שאמרה תורה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפ שותיכם:
ויש מין הכנה אחרת שהיא בגופו על דרך דכתיב (עמום ד יב): הכון לקראת אלקיך ישראל. דהינו כגון לרחץ פניו קדם תפלת שחרית ואם עומד יחף צריך לרחץ גם רגליו ושלא יהיו מטנפים, וכן יכון לקראת אלקיו במלבושיו, אפלו כשמתפלל בלילה יחידי בביתו לא יעמד להתפלל אלא כדרך ומנהג המקום לעמד בפני גדולים, והוא הדין כשעוסק בתורה ששכינה כנגדו יהיה הדור בלבושו וישב בדרך כבוד כיושב לפני המלך. וגם כשמסב על שלחנו ובפרט כשמברך ברכת המזון למלך הכבוד שצריך לישב בדרך כבוד כי זה השלחן אשר לפני ה'. וידוע מעשה נורא שארע למורנו הרב ישראל נאגארה בזמן האר''י ז''ל. מה טוב לזהר להתעטף בבגד העליון הנקרא ''ביניש'' (בלשון אשכנז: אובער קלייד) בשעת התפלה (ובאזנינו שמענו על הרב ''בית דוד'' שהיה דרכו דרך הקדש להתעטף ב''ביניש'' כשהיה יושב לדון, לכבוד השכינה אשר בקרב אלקי''ם ישפט, זכותו יגן עלינו):
ו. י. ש מין הכנה אחרת ורבה, דהינו הכנה בדעתו, שלא יעשה שום דבר קטן וגדול בפתע פתאם, אלא קדם עשותו כל מעשה יתן אל לבו ויחשב בדעתו אם ראוי לעשותו או שב ואל תעשה עדיף, וביותר צריך לזהר ולזדרז בענין הדבור כי הלשון מהיר לדבר והדבור רבו קשה רע לשמים ורע לבריות ומעוטו יפה כל עמל אדם לפיהו כידוע רעת הדבור כי רבה, לכן קדם דברו שום דבר יברר שיחותיו בדעתו וישקלם בפלס ומאזני משפט אם הוא מכרח לדבר לצרך מצוה או לצרכו ידבר, ואם אין באותו דבור שום צרך, וכל שכן אם יש בו חשש נדנוד אסור יחרד האיש וילפת וישמר פיו ולשונו ויהיה כאלם לא יפתח פיו. וכבר אמרו, פרי המהירות חרטה (מבחר מג, כז). ומתון מתין ארבע מאות זוזי שויא (ברכות כ א). וכתיב (משלי כד ו) ותשועה ברב יועץ, הן בכלל. שיתיעץ בדעתו וימלך בקונו:
ועל אחת כמה וכמה נכון לעשות הכנה להשמר מכל דבר רע, כי בעדן יצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב לכן קדמה לרשיעא, ובכל יום ובכל שעה יתן אל לבו שהוא מעתד לעבר על עברות הנעשות לו כהתר ואדם דש בעקביו, ויעשה הכנה בעצמו, בקרבו ישים אור בו, ויחשב ענש וגנות כל עברה וכל מדה רעה ומתן שכרן של מצוות וכה יאמר, מה לי לעבר על דעת קוני יוצרי ובוראי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בשביל הנאת רגע, ולמה לא אחוס על נפשי להצילה מתוכחות על עון ורבים מכאובים לרשע, הלוא טוב לי לפרש מן העברה ולקבל שכר על הפרישה ולקים כל דבר מצוה ככל הבא בידי כי אני יהודי. ובכן הריני מקבל עלי בכל תקף להזהר ולהשמר בכל תקף מזה וזה וזה ולהתנהג בדרך זה וזה וזה. כזאת וכזאת יתן על לבו או יבטא בשפתים, וגם במכתב לאמר לזכרון בין עיניו אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל. וגם בבואו לעשות מצוה לא יהא מהיר במלאכתו לעשותה תכף כאשר יעלה על רוחו, כי יש דרך ישר לפני איש וחושב לעשות מצוה, וסוף דבר אך יצא יצא עברה או שיבוא להתחרט ולהיות תוהה על הראשונות, לכן טוב איש ישים דעתו על כל דבר מראשיתו, לבוא עד אחריתו, ויכלכל דבריו במשפט כפי שאתו, ואז יקרב לעשותו, ואל שדי יהיה בעזרתו:
ועל הכל צריך לעשות הכנה בדעתו טרם עשותו כל מצוה וקדם ברכו שום ברכה ובפרט קדם הזכרת השם הנכבד, שאם יעשה בפתע פתאם הרי היא נפסלת ביוצא מחמת חסרון כונה שהוא כגוף בלא נשמה. וידוע מאמר השם יתברך על ידי ישעיהו הנביא (כט יג) יען כי נגש העם הזה וכו' ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה לכן הנני יוסיף להפליא וכו', רחמנא לצלן. ובזהר הקדוש אמרו, כל פקודא דלא הויא בדחילו ורחימו לא פרחא לעלא וכן אמרו דכל מלא דנפק מפמא בלא דחילו ורחימו עלה כתיב (במדבר יא! לג) הבשר עודנו בין שניהם ואף ה' חרה בעם על זה ידוו כל הדוים כי כמעט הן גוענו אבדנו כלנו חס ושלום, לכן האיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד, יתן אל לבו קדם עשותו כל מצוה וקדם כל תפלה וכל ברכה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, ואיך ובאיזה אפן צריך לעשותה, ויעשה הכנה והתעוררות בנפשו לעשותה ביראה ואהבה ושמחה רבה וכדת מה לעשות באפן שיעלו מצוותיו לרצון למעלה, ולא ייגע לריק ולא ילד לבהלה אבי אבות הטמאה. זה כלל גדול לתקון הגוף והנשמה, העמק בה והארך בה דכלא בה. עושה אלה הנה שלום לא ימוט לעולם. לכן חזק ואמץ לעשותו והבא לטהר מן השמים מסיעין אותו:
