ידוע מאמר זכרונם לברכה שאמרו (ב''ק עט, ב), שחמור מן הגזל, שאינו משוה עבד לקונו ועושה עין של מעלה כאלו אינה רואה. ומה מאד צריך להזהיר גדולים על קטנים, כי הרבה ילדות עושה וחברים הרעים עושים, ומרעה אל רעה יוצאים להיות זוללים וסובאים, על כן צריך לפקח עינים עליהם. וטוב לגבר שלא יצמצם כל כך עם ילדיו ויתיר להם מעט פס ידו לתן להם איזה פרוטות כפעם בפעם כדי שלא יהיו תאבים ורעבתנים על כל דבר ויבואו לבקש לגנב, וגם לא ירגיל אותם במאכלים טובים ומלבושים יקרים ותענוגות בני אדם, שכשלא ימצא למודו יבוא לגנב. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עב, א) שירדה תורה לסוף דעת בן סורר ומורה שכשלא ימצא למודו יהא מלסטם את הבריות. וכבר ספרו מעשה בתלמיד חכם אחד שלמדו אביו בגדולות לפי עשרו, ואחר מיתת אביו אבד העשר ובקש למודו, עד שבא לגנב ספרים מבית המדרש, וכשנתגלה הדבר המיר דתו רחמנא לצלן. לכן כל ערום יעשה בדעת ויכלכל דבריו במשפט, לא יצמצם כל כך ולא יפזר כל כך, אלא לפי ברכת ה' אשר נתן לו יתנהג בדרך אמצעי שלם, ולעולם יזהיר את בניו על האסורים ויודיעם חמר שבהם וירחיקם מחברת מרעים למען ילכו בדרך טובים:
וי. ש מין גנבה אחרת שדשו בה רבים, הלוא היא גנבת דעת הבריות. ויש מינים ממינים. הכלל הוא, שכל שמשתדל לידע מה שבלב חברו ברב דברים הדברים גנבת דעת מקרי ואסור, אם לא שעושה לשם שמים להציל עשוק מיד עושקו או לאפרושי מאסורא, וכן המראה חבה יתרה לחברו ואין פיו ולבו שוים גנבת דעת מקרי, והולך בתם ילך בטח:
