אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד ב) הוי רץ למצוה ובורח מן העברה. ענין הבריחה הוא להיות חושש אפלו חששא רחוקה, וכמו שאמרו שיברח מאה שערים של התר כדי שלא לכנס באחד של אסור. ואמרו גם כן (דרד ארץ זוטא פ''א ספר חסידים סימן צה) אהב את השמא. שעל כל מקום שרוצה לילך יחוש לנפשו שמא יבוא לידי אסור. וכן על כל דבור שרוצה לדבר, יחוש מאד שמא יבוא לידי דבור של אסור. וכן על כל מעשה אשר יעשה. ויברח מן ההתר כדי שלא לבוא אל האסור, ולא ילך ולא ידבר ולא יעשה אלא מה שמכרח מאד לשם מצוה או לצרכו לאחר שיברר ברור גמור שאינו יכול לבוא לשום צד נדנוד אסור. זהו יראת ה' טהורה, אשרי איש ירא את ה'. והנשמר מאד מכל דבר רע, גם ה' ישמר נפשו מכל רע, וה' יגמר בעדו שלא תצא תקלה מתחת ידו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין י א) חמירא סכנתא מאסורא. ולכן ראוי לברח יותר ויותר ממקום חשש וסכנה ומאתר דשכיח הזקא, ואל יסמך על הנס שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכין לו מזכיותיו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שבת לב, א):
וביותר צריכים לחוש אנן יתמי דיתמי המלאים עוונות לברח מאד מן הסכנה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה. צא ולמד ממאי דכתיב (דברים כ ח) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות לו, א) מי האיש הירא מעברות שבידו, שאפלו שח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, אף על פי שהיתה מלחמת מצוה, כל שכן אנו אשר מכף רגל ועד ראש אין בנו מתם (ישעיהו א ו) צריך להשמר מאד מאד ולברח אפלו מחשש רחוק של סכנה. וכבר אמרו אנשי: מי שבדח אמו לא תבכה אותו. ומצינו גדולי עולם שברחו ונצלו, ויברח יעקב (הושע יב יג), ויברח משה (שמות ב טו), ויברח אליהו וכדומה. ואמרו אנשי (ישעיהו כו כ) חבי כמעט רגע ותחיה ימי עולם (ונכתב עוד בזה בערך ''שמירה''):
