טוב לשפט בין איש ובין רעהו בפרט במקום שאין מורה צדק, ואפלו במקום שיש מורה צדק כל הדבר הקשה יותר טוב שישפטוהו על ידי ברורים, שזה בורר לו אחד או שנים וזה בורר לו אחד או שנים, ושני הכתות בוררים להר עוד אחד שבזה יצא משפט מתקן, שכל כת מחפש בזכות מי שהוא מברר ממנו ונושאים ונותנים בדבר והאמצעי מכריע ביניהם. וראוי למבררים שלא יבקשו ללמד זכות על מי שבררם בטענות שוא ומדוחים ולא להחזיק בטענתם, רק זאת תהיה תפארתם שיודו על האמת וישפטו משפט צדק, ובזה יגידו צדקתם שאין נושאים פנים למי שבררם, שאפלו שהוא אהובם, האמת אהובה יותר. ואפלו אם הם עומדים בסברתם לפי דעתם ונגמר הדין לחובה למי שבררם מחמת האמצעי שהכריע, אסור לגלות לבעל הדין ולומר, אני מזכה אותך, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי, כי עושה זאת עובר משום ''לא תלך רכיל בעמך'' (ויקרא יט טז). כמו שדרשו חז''ל (סנהדרין לא א). ולכן בכל מין ועד שעושים, בין מחכמי העיר בין מטובי העיר או ברורים וכדומה, לאחר גמר דין ראוי למזכה בעצמו שיחזר בו ויאמר לחיב פלוני אתה חיב שכך יצא הדין מבינינו לפי הישר, ובזה החיב יקבל הדין בסבר פנים יפות ולא יסרב ולא יבוא לידי חשדא בראותו מברריו חיבוהו אמור יאמר האמת יורה דרכו, ואי שקלי לה גלימא בדינה לזמר וליזיל (סנהדרין ז, א), ואיש על מקומו יבוא בשלום:
אבל אם המבררים מחפשים מאד בזכות מי שבררם עד שאומרים לרע טוב והיה העקב למישור (ישעיה מ ד) ואת הישרה יעקשו, הרי אלו נכשלים בעון עושה עול במשפט, שהוא קרוי שנאוי, משקץ חרם, עול, תועבה, וקונה שם רע לעצמו, כי נכרים הדברים, ודעת לנבון נקל שהוא מבין האמת רק שכופה עליו פסכתר ורוצה לכסות השמש בכברה, ונמצא משים עצמו רשע בפני הבריות שהוא נושא פנים במשפט. אבל הדן דין אמת לאמתו אפלו נגד מי שבררו לזכותו, כל שומעיו יבואו ויגידו צדקתו. ואם הברורים אינם מבררים משני הצדדים, אלא הם מבררים מן הקהל וארע שבא לפניהם לדין איש שיש לו קרבה או שתפות עם אחד מן המבררים השופטים, ראוי לקרוב שיחפש עד מקום שידו מגעת ללמד חובה על קרובו אם מוצא על פי הישר, ואם אינו מוצא אלא זכות ישתק ולא ידבר מטוב עד רע כדי שלא יחשדנו שומע שנושא פנים לקרובו, ולמחש מיהא בעי שמא חבת קרבתו יכסה חובתו ויראה זכותו, וכבר אתנח סימנא, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ואף לא נגעי קרוביו (עי' מדרש שמואל א, ז נגעים ב, ה), וכל כי האי צריך דעת ושכל להיות נקי מה' ומישראל:
