לשון הרע הוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא "מוציא שם רע". אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני! וכך וכך היו אבותיו! וכך וכך שמעתי עליו! ואומר דברים של גנאי, עליו הכתוב אומר (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".
אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין טו ב, ועיין ירושלמי פאה פ"א ה"א): כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו". ולכן [חשבוהו כאילו כפר בעיקר], כי הוא עושה רעה גדולה לחבירו, שהוא מבאיש ריחו בעיני העם ובשאר הפסדות, ואין [לו] ריוח [בזה]. ובודאי הרגיל בלשון הרע פרק עול שמים מעליו, כי הוא חוטא בלי הנאה, והוא רע יותר מגנב ונואף, שהם רודפים אחר הנאתם (שוחר טוב קכ ג), ואין פריקת עול כמו לשון הרע.
ועוד אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין טו ב): שקולה לשון הרע כנגד עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ודבר זה תימה מאד, ששקולה לשון הרע כנגד אלו העבירות, ועל כל אחת מהן יהרג ואל יעבור (סנהדרין עד א). ואמרו (חולין ה א): חמורה עבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה. ואמרו (חולין ד ב): מומר לעבודה זרה הוי מומר לכל התורה כולה. ויש ליתן טעם בדבר - כי בעל הלשון שונה באיולתו, עשר פעמים ויותר בכל יום מכלים ומבייש בני אדם, מלבד מה שמזיק למי שאומר עליו. ואפילו עבירה קלה, כשאדם עובר עליה כמה פעמים, היא נעשית כבידה. כי אפילו שער אחד שהוא רך וחלש מאד, כשתקבץ הרבה שערות יחד, תעשה מהם חבל חזק.
ומה שאמרו ששקולה לשון הרע כנגד אותן שלוש עבירות, הפירוש כנגד העובר על אותן שלוש עבירות פעם אחת מחמת רוב היצר, ולא כנגד המשומד היוצא מן הכלל לעבור עליהן בכל עת. ועוד - בעל לשון הרע קשה לו לעשות תשובה, כיון שהוא רגיל בכך ולימד לשונו לדבר רע. ועוד - החטא קל בעיניו, כי יאמר: לא עשיתי רק דיבור בעלמא! ולא יתן לב לרוב הנזק שיעשה, ולא ישוב. ואפילו אם ישוב, אין תשובתו שלימה, כי אינו מכיר גודל החטא אשר עשה. ועוד - הוא צריך מחילה מאותם שדיבר עליהם, והוא אינו זוכר מי הם כולם. ויש שדיבר עליו ועשה לו רעה והזיק לו ושכח מה דיבר על אותו אדם, כי לשון הרע מכוסה ומכה בסתר, הוא בכאן ומכה בלשונו אחד הרחוק ממנו (ערכין טו ב, בראשית רבה צח יט), וזה החוטא מתבייש ממנו להודיעו שגמלו רעה.
ופעמים ידבר על פגם משפחה, ויזיק לדורות הבאים אחריו, ואין לו מחילה לזה, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי בבא קמא פ"ח ה"י): המדבר בפגם משפחה אין לו מחילה עולמית. ועוד - מי שהוא רגיל בלשון הרע, פעמים ידבר דברים כלפי מעלה, דכתיב (תהלים עג ט): "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", ואין בכל העבירות עונש כעונש מי שמטיח דברים כלפי מעלה. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין טו א, שוחר טוב לט א): עשרה נסיונות ניסו אבותינו, ובכולם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר יד כח): "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם", ואומר (דברים א לד): "וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע".
ואין התורה (פי' אדם שלמד תורה הרבה, ומדבר לשון הרע, אין התורה מגינה עליו) מגינה על בעלי לשון הרע. דואג האדומי, כיון שסיפר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו (סוטה כא א, סנהדרין קו ב). ומה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה כא א): עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר (משלי ו כג): "כי נר מצוה ותורה אור"? על העובר דרך מקרה אמרו, ולא על הפורק עול אזהרת עבירה.
ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שוחר טוב לט א): כנסת ישראל אהובה בקולה, שנאמר (שיר השירים ב יד): "השמיעיני את קולך כי קולך ערב", ושנואה בקולה, שנאמר (ירמיה יב ח): "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", [אמור מעתה] (משלי יח כא): "מות וחיים ביד לשון"! ונאמר: "ואוהביה יאכל פריה", פירוש: אוהב הלשון, הוא האיש החפץ לדבר תמיד - עצה הגונה ונכונה אליו שיאכל פריה, פירוש שלא ידבר דברים בטלים, רק ידבר בדברי תורה, והבאת שלום, וללמד לרבים לעשות טובה, ולהורות להם הטוב, ולהרחיקם מן הרע ולקנא אל האמת, כי אין קץ למצוות שיוכל לעשות בלשון, וזהו "מות וחיים ביד לשון".
כת מספרי לשון הרע נחלקת לששה חלקים: האחד - מי שאומר רע על בני אדם: כן עשו! [ולא עשו]. ולפעמים יאמר דופי על אדם כשר ונקי - אז הוא משקר, וגם מספר לשון הרע. והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע, אולי הוא שקר, [שנאמר (שמות כג א): "לא תשא שמע שוא"]. ומי שמספר לשון הרע, גם [ימהר] לקבל לשון הרע. ודע, כאשר יודה השומע על לשון הרע, אז הוא כמו המספר, כי כל השומעים שהוא מודה יאמרו: כיון שהוא מודה, אם כן אמת הוא הדבר! ואפילו אם לא יודה, אלא שומע ומראה עצמו כמקשיב אל הדברים ומאמין לדברים [ההם] בפני בני אדם, בזה יאמינו גם אחרים. והוא מסייע למספר לשון הרע, כי אם היה גוער במספר לשון הרע, היה מונע עצמו מלספר לו יותר. אבל עתה שהוא מקשיב ומראה לו פנים, אז הוא גורם לו לדבר יותר. והנה הוזהרנו במה שכתוב (שמות כג א): "לא תשא שמע שוא", שלא נאמין סיפור לשון הרע בלבבנו, להחזיק במחשבותינו שהדברים אמת ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.
השני כשאומר לשון הרע שהוא אמת. אם יזכיר לו בינו לבין עצמו מעשה אבותיו הרעים, עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה יז): "לא תונו איש את עמיתו" - באונאת דברים הכתוב מדבר (בבא מציעא נח ב).
השלישי אם יכלים אותו על מעשה אבותיו בפני אחרים, על זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פג מי"א): כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
הרביעי אם הוא מודיע תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו לביישו בעיני בני אדם, על זה אמרו (סוטה מב א): כת מספרי לשון הרע אין מקבלים פני השכינה.
החמישי אם הוא בעל תשובה ומספר עליו עוונות ראשונים, בזה יש לו עונש גדול (בבא מציעא נח ב), כי השב מעוונותיו עוונות שלו נעשים כזכיות (ירושלמי פאה פ"א ה"א), וזה מביישו בעבירות שהן זכיות. ועוד - הוא נותן מכשול לפניו, כי מחשב בלבו: כמו שביישני גם אני אביישנו! וייכנס עמו במחלוקת, ומתוך כך יתקלקל בתשובתו, ויחזור לענין הראשון. ועוד - אחרים השומעים הבושה של זה יימנעו ולא יעשו תשובה, נמצא שזה נועל דלתי התשובה.
ודע, שאם יראה איש שחבירו עבר על דבר תורה בסתר, והוא גילה לרבים, יש לו חטא בזה, כי אולי החוטא שב מדרכו הרעה, ולא היה לו לגלות אלא לחכם צנוע שלא יביישנו, כדי שיחזיר בתשובתו. [רק הרחק ירחיק מחברתו], עד שיודע כי שב מדרכו הרעה. ואם החוטא תלמיד חכם ואיש ירא חטא, ראוי לחשוב עליו בבירור שעשה תשובה, ואם תקפו יצרו פעם אחת, נתחרט אחרי כן. ומהספר לשון הרע נענש על הנזק שהזיק לחבירו, ועוד על ששמח בקלון חבירו, דכתיב (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך", וכמו שאוהב בכבוד עצמו כן יאהב בכבוד חבירו, וכתיב (משלי יז ה): "שמח לאיד לא ינקה". ויש צד שיגדל עוון המספר לשון הרע על דבר אמת מן המספר על דרך שקר. כי כשאדם מספר דברים כנים על חבירו, יאמינו לו, ויהיה לבוז בעיניהם אחר שנתחרט ועשה תשובה על חטאתו. אבל לשון הרע על דרך שקר, יבינו כל העולם שהוא שקר ולא יאמינו. אבל לעולם רוב עניני השקר יש בו עונש יותר מן האמת.
הששי המספר לשון הרע על גבאים, שהם כשרים וגובים באמונה ומחלקים ליראי שמים. המספר לשון הרע עליהם, שהם גונבים הצדקה ונושאים פנים ונותנים למי שהם רוצים ולקרוביהם - זהו לשון הרע אין ערך לעונשו, כי גורם שאותם גבאים יסתלקו ויתמנו אחרים רעים במקומם. ונמצא שמונע טוב מן הנותנים צדקה וגוזל העניים הטובים, כי אותם אחרים הרעים לא יחמלו על הטובים. ונמצא שזה ביטל עבודת הקדוש ברוך הוא ובייש עבדי הקדוש ברוך הוא ובניהם וקרוביהם, כי תחת אשר היה לו לכבדם, לא די שלא כיבדם אלא גם הרע להם. ומונע שאר יראי שמים מלהיות גבאים, כי יחשבו: למה נעשה דבר שיחשדו אותנו, כאשר נחשדו פלוני ופלוני יראי שמים?
ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין טו ב, ועי' ירושלמי פאה פ"א ה"א): לשון הרע הורג שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו. והמקבלו נענש יותר ממי שאמרו. מספרי לשון הרע אסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם. עוד יש רעה בלשון הרע, כי כשמספר לשון הרע על חבירו, אז הוא מתגאה, ויראה עצמו צדיק בעיניו, כי יחשוב: פלוני עשה כך וכך, ואני לא עשיתי! נמצא שהוא מתגאה ומחזיק טובה לעצמו. ואילו יעשה מצוה והחזיק טובה לעצמו היה רע מאד, כל שכן וכל שכן שעושה עבירה גדולה בלשון הרע ומחזיק טובה לעצמו. ואם אדם מספר לשון הרע על היתומים ועל האלמנות, אז עונשו עוד יותר, כי בלאו הכי הם מצטערים, והוא מצער אותם יותר.
בוא וראה, איך צריך אדם ליזהר בלשון הרע! מי שאומר לחבירו: היכן יש אש, אלא בבית פלוני דשכיח ביה בשר ודגים! אפילו זה הוא לשון הרע (ערכין טו ב). ועוד יש אבק לשון הרע, כגון שאומר: שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה שאני יודע בו! וכן כל כיוצא בזה. ועוד אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערכין טז א, ועיין ב"ב קסד ב): אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו, פירוש: אם תספר טובתו בפני שונאו, אז הוא ישיב: איך תשבחהו, והוא עושה כך וכך? ועל זה נאמר (משלי כז יד): "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו". אבל בפני אוהביו מותר, דתנן (אבות פ"ב מ"ח): חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי והוא היה מונה שבחן.
וכן המספר לשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אמר בחכמתו (משלי כו יח - יט): "כמתלהלה היורה זקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני". וכן המספר לשון הרע דרך רמאות, והוא שמספר לתומו, כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כשמוכיחים בו אומר: איני יודע שאלו מעשיו של פלוני. או: שזהו לשון הרע! המספר דברים שגורמים היזק לחבירו, הן בגופו הן בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע. האומר דבר לחבירו, אסור לגלותו בלא רשותו (יומא ד ב). וכל הנאמר בפני שלשה, אז הוא כמו ידוע לכל, ואם סיפר אחד מן השלשה, אין בו משום לשון הרע (ערכין טו ב), אבל אם הוא מתכוין לגלותו יותר, יש בו משום לשון הרע. ואם האומר הזהיר השומעים שלא יגלו, אפילו אמרו בפני רבים, יש בו משום לשון הרע, [כההוא] מעשה בתלמיד אחד שגילה דבר שנאמר בבית המדרש אחר עשרים ושתים שנה, והוציאו אותו מבית המדרש, ואמרו: זה מגלה סודות (סנהדרין לא א)!
ועוד יש עבירה אחת הנקראת רכילות. איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני! כך וכך שמעתי על פלוני! אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. והוזהרנו על זה, כדכתיב (ויקרא יט טז): "לא תלך רכיל בעמך". ואיזוהי רכילות? המגלה לחבירו דברים שדיברו ממנו בסתר. ותניא (סנהדרין לא א): מנין לדיין לכשיצא שלא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבים, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי? לכך נאמר: "לא תלך רכיל בעמך", ואומר (משלי יא יג): "הולך רכיל מגלה סוד".
היזהר בך מאד מלשון הרע, כי בזה אתה מבייש עצמך, כי כל הפוסל פסול, ואינו מדבר בשבחו של עולם, ודרכו לפסול בני אדם במומו (קדושין ע א) - במום שיש בו, כי הוא מונח כל היום בלבו כיון שהוא מוציאו [בפיו], כי כל אדם נבחן וניכר במעשיו. כיצד? אם תראה אדם שהוא רגיל לשבח נשים ולדבר מהן תמיד, דע לך שהוא אוהב נשים. ואם הוא משבח מאכלים טובים ויין ובזה רגיל, דע לך שהוא זולל וסובא. וכן בכל דבר. וראיה מהפסוק (תהלים קיט צז): "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", בשביל שאני אוהב התורה לעולם אני מדבר בה, כי על כל דבר שאדם אוהב בלבו הוא צריך לדבר תמיד. בעל הלשון מחפש מומי בני אדם, והוא דומה לזבובים שהם ינוחו לעולם על מקום הלכלוך, אם יש באדם שחין, מניחים את הגוף וישבו על השחין - וכך הוא בעל לשון הרע: מניח כל הטוב באדם ומדבר מן הרע.
ומעשה באדם אחד שהלך עם חכם בשדה, וראו נבלה אחת, אמר אותו האדם: כמה מסרחת נבלה זו! אמר החכם: כמה לבנים שניה! החכם הוכיח לאותו אדם ואמר: למה תאמר הגנאי שלה - תאמר השבח, כי לעולם יספר אדם בשבחו של עולם. אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לדון דבריו ומעשיו לצד חובה ולצד זכות, אם הוא ירא אלהים נתחייבת לדונו לכף זכות על דרך אמת, אפילו אם הדבר נוטה לחובה יותר מלזכות. ואם הוא בינוני אשר נזהר מן החטא ופעמים ייכשל בו, יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, [ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קכז ב): הדן את חבירו לכף זכות], המקום, יתעלה, ידינהו לכף זכות. והיא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט טו): "בצדק תשפט עמיתך". ואם הדבר נוטה לצד חובה, [יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה]. ואם האיש רוב מעשיו לרעה, וידעת כי אין יראת השם, יתעלה, בלבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה.
אם גילה אדם על חטאתך, אל תאמר: כמו שגילה חטאתי, גם אני אגלה חטאתו! שנאמר (ויקרא יט יח): "לא תקום ולא תטור". וגם לא תתפאר: אף על פי שהוא גילה עלי, אני לא אגלה עליו! כי בזה הדיבור גלית החצי. וזה הדבר עיקר גדול ביראת שמים. ואם החוטא אינו ירא שמים, כמו הפורק עול מלכות שמים מעליו, ואינו נזהר לעבירה אחת אשר כל בני עירו יודעים שהיא עבירה, מצוה לספר בגנותו, ולגלות חטאיו, ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם, בעבור שישמעו העם וימאסו בו וירחיקו עצמם מן העבירות, שנאמר (משלי כט כז): "תועבת צדיקים איש עול", ונאמר (משלי ח יג): "יראת ה' שנאת רע". ואמרו (סנהדרין נב א): רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע, צדיק בן רשע מותר לקרותו צדיק בן צדיק. ודוקא על דרך זו מותר להכלימו לשם שמים. אבל למי שמתקוטט עמו, ומכוין לחרפו להנאתו לבד ולא לשם שמים, אין לו לגלות חטאתו. וכן אם המגלה הזה הוא חוטא, אין לו לגלות פשע של חוטא אחר, כי בוודאי אין מגלה מסתריו לטובה, "ודבר שפתים אך למחסור" (משלי יד כג).
אך מיעוט פעמים שלשון הרע מצוה. כגון שני רשעים שנתייעצו לעשות רעה, מותר לגרום בלשון הרע שישנאו זה את זה ויעשו רע זה לזה, שלא ייעשה רע לטובים. וכן נואף המחזר אחרי נואפת, מצוה לדבר לשון הרע שלא יעשו העבירה. ופעמים אפילו כשהחוטא רשע גמור, אין להכלימו ברבים במקום שיש לדאוג שמא יצא לתרבות רעה. ומותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, שנאמר (מלכים א א יד): "ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך" (ירושלמי פאה פ"א ה"א).
עבור אשר הרבה דברים תלויים בלשון, צריך לשמור לשונו מאד מאד. ועל כן אמר דוד (תהלים לד יד): "נצור לשונך מרע". ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ויקרא רבה טז ב, שוחר טוב נב ב): מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: מי רוצה לקנות סם חיים? באו כל העולם לקנות, הוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו (תהלים לד יג - יד): "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו והאכילו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: עד עתה לא ידעת זה הפסוק? אמר להם: ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה, וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני!
לכן אדם שהורגל בלשונו להחניף, ולהתלוצץ, ולספר לשון הרע, ולדבר כזב ודברים בטלים, ועתה הוא רוצה להיכנע ולמנוע מזה ולעשות גדר גדולה וחזקה מאד, יעשה גדר שיתרחק מחביריו הראשונים שהיה רגיל לדבר עמהם ליצנות וחניפות ולשון הרע ושקר, כי אם יתקרב אצלם לא יוכל למנוע, כי הם יתחילו לדבר עמו כמו שהורגלו, ואז לא יוכל להתאפק מלדבר עמהם כמו שהורגלו. וצריך להרגיל עצמו בשתיקה מאד מאד, כדי להרגיל עצמו למעט פתיחת פיו, וירבה לישב בחדר לבדו ולעסוק בתורה, ויתחבר עם החסידים שאינם מדברים כי אם מדברי תורה ויראת שמים. ובזה הענין ירגיל עצמו ימים רבים, ואז ימצא רפואה למכתו.
כתיב (משלי יח כא): "מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה". (שוחר טוב לט ב - ג, ועיין ילקוט תהלים רמז תשכא): מעשה היה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים: אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך רפואה! ענה אחד מהם ואמר: אני אביא לך חלב לביאה, אם רצונך, ותן לי עשר עזים! אמר המלך לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה עז אחת ואכלתה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך לה אחרת. וכן היה עושה עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה וחזר לו. כשהיה בדרך ראה בחלום, והיו איבריו מתריסים זה עם זה. הרגלים אומרות אין בכל האיברים דומים לנו, שאם לא הלכנו לא היה יכול להביא חלב. והידים אומרות: אין כמונו, שאם לא היינו עושות לא היה דבר כלום. אמר הלב: אין כמוני, אם לא נתתי העצה מה הועלתם כולכם? ענתה הלשון: אין כמוני, שאם לא אמרתי את הדבר, מי היה עושה אותו? השיבו לה כל האיברים: איך לא יראת להדמות אלינו, הלא את במקום חושך ואין בך עצם כאשר לשאר האברים? אמרה להם הלשון: היום תאמרו שאני שולטת עליכם! שמר האיש את הדברים. הלך אצל המלך, אמר לו: אדוני המלך! הילך חלב כלבתא! קצף המלך וציוה לתלותו. כשהלך להתלות, התחילו האיברים לבכות. אמרה להם הלשון: הלא אמרתי לכם שאין בכם ממש! אם אני מצלת אתכם, תודו לי שאני מלך עליכם? אמרו לה: הן! אמר לתולין אותו: השיבוני אל המלך, אולי אנצל! השיבוהו אליו. אמר לו: למה צוית לתלותי? אמר לו שהבאת לי חלב כלבתא. אמר לו: ומה איכפת לך? ויהיה לך רפואה! ועוד - לביאה כלבתא קורין לה! לקחו ממנו, וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה. אמרו לה האיברים: עכשיו אנו מודים לך. וזהו - "מות וחיים ביד לשון"! לכך אמר דוד (תהלים לט ב): "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני". ראה, הלשון טובה מקרבנות, שנאמר (תהלים סט לא לב): "אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה, ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס".
צריך שתתבונן ותבחין ענין הלשון, אשר כל עניני האדם לרעה ולטובה תלויים בה. יכול אדם לעשות בלשון עבירות גדולות ועצומות אין מספר, כגון מלשינות, ורכילות, וליצנות, וחניפות, ושקר, וכיוצא באלו, וכל אלו עבירות גדולות אין ריוח לבעל הלשון. ויכול לעשות מצוות לאין חקר בלשונו. ויש כמה בני אדם האומרים: מה נוכל לעשות מצוה, הלא אין בידינו ממון לעשות צדקה לעניים? והם אינם יודעים, אשר מקור המצוות קרוב להם מאד, מקור חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא - הלשון. (שוחר טוב לט ד, ועיין עבודה זרה יט ב): וכן אמר דוד: מי רוצה לקנות חיי עולם הזה ועולם הבא? אמרו לו: אין אדם יכול לעמוד בשניהם. אמר להם: בזול הוא מאד, דכתיב (תהלים לד יג): "מי האיש החפץ חיים". אמרו לו: מי יכול לקנות חיים? אמר להם: (תהלים לד יד): "נצור לשונך מרע"! וירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות, ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים, ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות, ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברב טוב הצפון לצדיקים.
