החניפות נחלקת לתשעה חלקים. הראשון מי שהוא מכיר בחבירו שהוא רשע ורמאי, ושהוא מוציא שם רע על הכשרים, ושהוא גוזל ממון חבירו, ובא זה ומחניף לו, לא שהוא מחניף לו ומשבחו, אלא שהוא מחליק לו לשון לאמר: "לא פעלת און במה שעשית", בדבר הזה יש כמה עבירת והרבה עונשים. האחד - שהיה לו להוכיחו על חטאיו, ולא די שאינו מוכיחו, אלא אומר לו "לא חטאת" ומחזיק ידי מרעים, ויש לזה החנף עונש שלא קינא על האמת. ועוד, שזה החנף נותן מכשול לפני החוטא, כשאומר "לא חטאת", לא ישוב מרעתו ויוסיף עוד לחטוא. מלבד העונש שנענש על נזק וצער בני האדם שהזיק וציער החוטא, ולא ישלם להם ולא יפייסם מחמת החניפות של זה. מצדיק רשע, ונאמר (משלי יז טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם".
[כל שכן אם] עוון זה החוטא גלוי לרבים, וזה החניף לו ברבים, ואמר לו "זך וישר אתה", אז חילל השם, יתברך, וביזה דת ודין. וחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ולא ישים עצמו בעוון זה. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על אגריפס שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק (דברים יז טו): "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא", זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה! באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס (סוטה מא א - ב). גם היושב על הדין אל יפחד מאיש, כמו שנאמר (דברים א יז): "לא תגורו מפני איש". [ועוד], חניפות כזו יש בה עונש שקר.
השני החנף המשבח רשע בפני בני אדם, בפניו או שלא בפניו, ואף על פי שלא יצדיק אותו על מעשיו הרעים, אלא יאמר בסתם "איש טוב הוא", על זה נאמר (משלי כח ד): "עוזבי תורה יהללו רשע", כי זה המשבח לולא שעזב התורה לא הילל לזה שעובר עליה ועל דבריה. גם [כי לא ישבח את הרשע, אלא יליץ עליו] בפני בני אדם לומר: [הלא] הוא עשה טובה זאת, לכן תחמולו עליו! מי שעושה כך זהו רע מאד, כי השומעים סבורים שהוא צדיק, ויתנו לו כבוד, ויש מכשולים גדולים בכבוד הרשעים. כי כשיש כבוד לחכמים הצדיקים והם עליונים, אז כל העם ישמעו לעצתם. ועוד, שאחרים יקנאו במעשיהם הטובים, ויוסיפו לקח, ותרבה הדעת, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. ועוד יש הרבה בני אדם, בראותם הדר התורה, יכירו מעלתה, ותבוא מחשבה בלבם, וילמדו לשם הקדוש ברוך הוא בלב שלם.
ועוד יש טעם טוב בכבוד החכמים הצדיקים, כי יסוד נפש האדם הוא להיות בו עבודתו ויראתו ותורתו של הקדוש ברוך הוא, ועבור זה כל העולם מכבדים הצדיקים, נמצא, המכבד הצדיקים, כביכול, מעמיד ומקיים כוונת הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. והבוזה לתלמיד חכם ולירא שמים, בזה יבטל כוונת הקדוש ברוך הוא, והוא כמי שאמר: אין עבודתו עיקר! על כן יכבדו עובדי הקדוש ברוך הוא לכבוד הקדוש ברוך הוא, להודיע כי עבודתו לבדה היא עיקר. אבל בכבוד הרשעים יש חילול התורה והעבודה, וזוהי עבירה המבלה עצם ובשר. ועוד, רבים נמשכים אחריהם ועושים כמעשיהם ומקבלים פורענות. וכיוצא בזה אמרו (נגעים פי"ב מ"ו): אוי לרשע אוי לשכנו! ועוד, בכבוד הרשעים מושפל כבוד הצדיקים, ואין כבוד לצדיקים אלא לאחר השפלת הרשעים. ועתה, אחרי שיש מכשול לעולם בכבוד הרשעים, ייזהר שלא יספר טובה מרשעים, גם לא יזכרם לטובה, שנאמר (משלי י ז): "ושם רשעים ירקב", וכתיב (משלי כ"ט כ"ו): "תועבת צדיקים איש עול". ואם אינו רוצה לספר רשעו, גם טובתו לא יספר.
השלישי החנף המשבח רשע בפניו, ואומר לו: כמה איש נחמד ואדם טוב אתה! אף כי אינו מספר בשבחו ברבים, שלא יהיה לרבים למוקש, גם זה החנף גדול עוונו, דכתיב (משלי יא ט): "בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו", כי כשישבחנו יאמין לו ויחשוב שהוא טוב, וירום לבו, ויתגאה, ולא ישוב. כי כל מי שאינו צדיק, כשמשבחים אותו, ויאמר בלבו: אמנם ידעתי כי כן הוא! וזה נשחת בחניפותו של זה. אבל הצדיק, אם משבח אותו אדם, לא יתגאה בזה, עבור שאמרו רבותינו, עליהם השלום (נדה ל ב): אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע.
ואמרו (אבות דרבי נתן כט): אם יש לך רעים, מקצתם משבחים אותך ומקצתם מייסרים ומוכיחים אותך - אהוב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך ואלה ברעתך ישמחו כי ישבחוך. ונאמר (משלי כו כח): "ופה חלק יעשה מדחה", המשיל "פה חלק" לדרך חלקלקות, כי כאשר יפול האדם ויידחה בלכתו בדרך חלקלקות, כענין שנאמר (תהלים לח ה - ו): "ומלאך ה' דוחה, יהי דרכם חושך וחלקלקות", כן יידחה האדם ויפול בפה חלק, הוא פה חנף מלא חטא, ועל זה נאמר (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות", קילל פה חלק כי משחית בו רעהו, וקילל לשון הקשה, שהוא היפוך החלק, והוא לשון הרע. ויש חניפות שמחניפים לבעלי זרוע, כדי שיאהבו אותם וינשאו ויגדלו אותם, על זה אמרו רבותינו (אבות דרבי נתן פכ"ט): כל המחניף לחבירו לשם כבוד לסוף נפטר בקלון.
הרביעי המתחבר לרשע, אף על פי שאינו מחניף לו ואינו משבחו, אלא שהוא מקרבו ומתחבר עמו, יש לו עונש. לא די שאינו מוכיחו (אלא שמקרבו) [ומרחיקו], ויש לו עונש בזה. אבל מוסיף עוד עונש על הקריבות שהוא מקרבו, שנאמר (דברי הימים ב כ לז): "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך", והצדיקים מואסים הרשעים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא צב ב): לא לחנם הלך הזרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. [ואומר (בן סירא יג): "כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו"]. ואמרו (מגילה כח א): אסור להסתכל בדמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב ג יד): "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". וכל המסתכל בדמות אדם רשע, עיניו כהות לעת זקנתו, כיצחק אבינו, עליו השלום, שכהו עיניו מפני שהסתכל בעשו, אף על פי שלא היה מכירו במעשיו.
ויש מכשולים גדולים בחיבור הרשעים: האחד מפני שהוא אוהב שונאו של יוצר הכל, ואין העבד הנאמן לאדוניו מתחבר לשונאו. השני שלומד ממעשיו. השלישי שגם אחרים יתחברו אתו ויאמינו לו, והוא יגזול אותם, וגם הם ילמדו ממעשיו, ואפילו אם לא ילמדו ממנו, הם רואים ממנו דברים שאסור להם לראותם. וגם הוא לא ישוב, כי אם היו מוכיחים אותו והיו נבדלים ממנו, היה שב מדרכו הרעה. ומי שמתחבר לרשע, לסוף הרשע מושל עליו, וזה רע על כולם, כי כיון שהוא מושל עליו לא יניחנו לעשות טוב. הרביעי שזה צריך להניח מחמת יראה לעשות כמה דברים טובים. לכן אל יתחבר אדם אלא עם ירא שמים, כי ריש לקיש עם מי שהיה מדבר בשוק היו מאמינים לו סחורה בלא עדים (יומא ט ב), כי היו יודעים בוודאי, כיון שדיבר עמו בשוק שהוא נאמן. הרי הדיבור הוי כמו חניפות.
החמישי איש שהוא נאמן בעיני כל העם, וכולם שומעים לו, והוא מעמיד קרובו להיות פרנס או להיות רב, ואומר עליו: הנהגתיו שהוא חכם - ואינו כן, וכל העם סומכים עליו. וכן האומר על מי שאינו מכירו שהוא נאמן, והעם מפקידים בידו פקדונות ומכחש. ואמרו החכמים, זכרונם לברכה (סנהדרין ז ב): כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל, ובמקום שיש תלמידי חכמים - כאילו נטעו אצל מזבח, ועתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממעמידיו.
הששי מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ואינו נותן לב על מעשה החטאים, זה הדבר קרוב לחניפות, כי הם החוטאים חושבים: כיון שאינם מוחים בידינו ואינם מקנטרים אותנו, כל מעשינו הם טובים. ונצטוינו לבער הרע מקרבנו, שנאמר (דברים יג ו): "ובערת הרע מקרבך". ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת נד ב): כל מי שאפשר לו למחות על אנשי ביתו, ואינו מוחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו. ונאמר (ויקרא כו לז): "וכשלו איש באחיו", ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבועות לט א): איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.
השביעי הרואה את אנשי מקומו עם קשי עורף ואומר בלבו: אולי לא יקשיבו אם אוכיחם? ועל כן הוא מונע מלהוכיחם - גם זה חטא ועוונו ישא. כי לא ניסה להזהיר ולהוכיח, אולי ישובו. ועל זה נענשו צדיקים גמורים בחורבן הראשון (עיין שבת נה א). אבל אם הדבר גלוי וידוע לכל ונבחן ונחקר כי החוטא שונא מוסר ולא ישמע למוכיחיו, על זה נאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך", ואמרו (יבמות סח ב): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע - כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואמרו (שבת קמח ב): מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
השמיני השומע מדברי לשון הרע או נבלה, או יושב בסוד משחקים ובוזי תורה ומצוות, ויודע שהם קשי ערף ולא יקבלו תוכחה, על כן הוא שותק - גם זה ייענש, כי היה לו לענות אותם, שלא יאמרו כי הוא כמותם שהוא מודה בדבריהם. כי הוא חייב לגעור בהם, לתת גדולה לתורה ולמצוות ולקנא לכבוד הצדיק שהרשיעו. וזה אחד מן הדברים שבעבורם חייב האדם לעזוב חברת הרשעים, כי הוא נענש כששומע דבריהם הרעים תמיד והוא אינו יכול לענותם. ודבר זה מפורש בדברי שלמה, עליו השלום (משלי כד א - ב): "אל תקנא באנשי רעה ואל תתאו להיות אתם, כי שוד יהגה לבם ועמל שפתיהם תדברנה", רצה לומר, שתשא חטאתם כי תשמע דבריהם הרעים תמיד ותהיה כמחריש.
התשיעי המכבד את הרשעים מחמת דרך שלום. אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך שיחשבו בני אדם שהוא נכבד בעיניו, כי לא יחלוק לו כבוד אלא כדרך בני אדם המכבדים העשירים בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם. ואף בזה יש חטא ואשמה, כי לא הותר לכבד הרשעים אלא מחמת מורא, שירא שיזיק לו הרשע ויגרום לו הפסד בזמן שיד הרשעים תקיפה. על כן הותר לכבדו כדרך שמכבדים בני אדם בעלי זרוע, אך לא ישבחנו ולא ידבר עליו טוב בפני בני אדם. וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה מא ב): מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה. ויש רשעים שאין מחניפים להם, מניין? ממרדכי שאמרו לו: החנף להמן! והשיב להם (דברים כג ז): "לא תדרוש שלומם וטובתם". והיו אומרים לו: שנו רבותינו: מחניפין להם מפני דרכי שלום! אפילו הכי לא רצה להחניף לרשע כזה.
ויחניף אדם לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו - שלא ילחצנו, לרבו - שילמדנו תורה. ומצוה גדולה להחניף לתלמידיו ולחביריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות. וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו שישמע לו לקיים המצוות, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, מצוה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל. כי יש אדם שאינו מקבל תוכחה בגערה אלא בנחת - שנאמר (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים". ויש שצריך גערה - שנאמר (משלי יז י): "תחת גערה במבין". ויש במלקות - שנאמר (משלי יט כט): "ומהלומות לגו כסילים". ויש אפילו בהכאות לא יועיל - שנאמר (משלי יז י): "מהכות כסיל מאה", אם כן מה נעשה לו? אין לו תקנה - אלא תגרשהו.
ויש חניפות רעה מאד, כגון אדם המחניף לחבירו ומדבר עמו דברים מתוקים כדי שיסמוך עליו ויאמין לו, ואחר שיאמין לו ויסמוך עליו הולך עמו ברמאות, וזה כענין שנאמר (משלי א יז - יח): "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף, והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם", פירוש הפסוק: הציידים עופות, זורקים חטים, ובאים עופות לאכול החטים על הרשת, ואז יהיו ניצודים - ולזה דומה החנף הזה. ואסרו החכמים להחניף, ואמרו (חולין צד א): שלא ישלח אדם דורון לחבירו ויודע שאינו מקבל, או יקרא לחבירו לאכול אצלו ויודע שאינו אוכל. וכן אם אדם רוצה לפתוח חבית יין למכור, ובא חבירו לקנות יין, לא יאמר לו: אני רוצה לפתוח חבית עבורך! וכל זה וכיוצא בזה נקרא גניבת דעת, ואסרו חכמים, זכרונם לברכה, להחניף ולגנוב דעת הבריות, [ואפילו דעתו של גוי] (חולין צד א).
אמר רבי שמעון בן חלפתא (סוטה מא ב): מיום שגברה אגרופה של חנופה נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים, ולא היה אדם יכול לומר לחבירו: מעשי גדולים ממעשיך! אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם, שנאמר (איוב לו יג): "וחנפי לב ישימו אף", ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת, [שנאמר "לא ישועו כי אסרם"]. ואפילו עוברים שבמעי אמם מקללים אותו. והוא נופל בגיהנם. וכל המחניף לרשע נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו, ואם אינו נופל ביד בנו, נופל ביד בן בנו. (סוטה מב א): כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנידה, ולבסוף גולה.
לכן יתרחק אדם מן החנופה, ולא יחניף לאדם להחזיק ברשעו, גם אם יש לו לקבל טובות הרבה ממנו. לא יחניף לקרובו ולא לבניו בזמן שאינם הולכים בדרך טובה, כי כמה בני אדם עומדים ברשעם מחמת שרואים שאין להם בושה עבור דרכיהם המכוערות ועבור שרואים שמחניפים להם, ואין דבר בעולם הנועל פתחי התשובה כמו החניפות. מעשה באדם אחד כשר שהיתה לו בת להשיא, והיו בצדו שני בני אדם אשר כל אחד חפץ לישא בתו, והלך האדם הכשר ובקש מאדם אחד לעשות עמו מריבה, ולקח לבסוף אותם שנים לדון ביניהם, ועשו כך: אחד מהם היה מחניף לאותו אדם כשר כדי שישיאו בתו, והיה מזכה אותו בכל דבריו, ואז נתן בתו לאותו שהיה מחייב אותו, כי אמר: וודאי הוא אדם טוב, שלא החניף ולא נשא לי פנים (ספר חסידים תתשמ"ב)!
לכן, מי שהוא פרנס או דיין או גבאי צדקה צריך שלא יהא חנף. כי אם יחניף הפרנס לשום אדם, ולא יוכיחו לעשות הטוב ולסור מן הרע, אז יהיו כל הקהל מקולקלים, כי כל אחד יאמר: הפרנס מחניף לפלוני! ולא יקבל תוכחתו. לכן דיין המחניף לאחד מבעלי דינים, אז יסתתמו דברי השני ולא ידע לטעון כאשר ראוי לו, נמצא שלא יצא הדין לאמיתו. וכן גבאי צדקה המחניפים ויתנו צדקה לאחד המחניף להם, או שהם מחניפים לו ויתנו לו אף אם אינו ראוי לכך. לכן צריך הצדיק להתרחק מאד מן החניפות, שלא יחניף ולא יקבל החניפות מאחרים. וייזהר מאד כשיעשה מעשים טובים, שלא יתכוין בהם להחניף לאחרים, אלא לשם שמים בלבד.
והגרועה שבכל החניפות - המחניף לחבירו כדי להחטיאו, כגון שיש לו מחלוקת עם בני אדם ואין הדין עמו, והוא מחניף לבני אדם לסייע לו ולחזק טעותו. או מי שהוא רודף אחר עבירות, כגון זנות ושאר רעות, והוא מחניף לחבירו כדי שיעשה כמוהו. כגון ירבעם בן נבט זכה למלוכה בשביל שלא החניף לשלמה והוכיחו על ענין בנין מלוא (סנהדרין קא ב).
הרוצה לינצל מן החניפות ייזהר להרחיק עצמו מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך להחניף. וגם צריך ליזהר שלא יהנה מאחרים, כי רוב המחניפים מחניפים לאדם שסבורים שתהיה להם הנאה ממנו. לכן מי שמתרחק מאלו שני דברים, הנאה וכבוד, ניצול מכמה עבירות. כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים כדי שיקבלו כבוד מבני אדם, וזה הענין מקלקל כל עבודת האדם. כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים ומתפללים, ויש להם קול ערב, ומהרהרים בלבם בשעת התפילה: כמה קולי ערב הוא, ובני אדם נהנים ממני ששומעים אותי! וכן דרכו של יצר הרע: עושה כן לכל המצוות להפיל האדם ברשתו, שלא יהיו מעשיו לשם שמים. וכן לענין ההנאה. מי שנהנה מחבירו, אפילו אם יראהו שעובר על כל עבירות שבעולם, לא יהא רשאי להוכיחו, כי ירא שלא יהנה עוד. וענין ההוא (תחילת) [תקלת] קצת חכמי הדור הזה, הם רודפים ליהנות מן העם, על כן יחניפו להם, כדי שיחזקו אותם בחזקת גדולה. ולא די שאינם מוכיחים אותם על עניניהם, אלא מתוך שהם מחניפים להם, הם עצמם אוחזים מעשיהם ונמשכים אחריהם.
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, [ואיך שהם עושים יעשה גם הוא]. לפיכך צריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, והוא ששלמה המלך, עליו השלום, אומר (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ואומר (תהלים א א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים".
וכן אם היה במדינה שמנהגיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקים שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגות בדרך לא טובה, או אינו יכול ללכת למדינה שמנהגיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג כח): "ישב בדד וידום כי נטל עליו". ואם הם רעים וחטאים, שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן מתערב עמהם ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר (ירמיה ט א): "מי יתנני במדבר מלון אורחים".
