אמר רבי (יוחנן) [לוי]: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד ה' אלהיך" (יומא פו א). ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: כשעלה משה לרקיע הראשון מצא כתות של מלאכים, פתחו לפניו ספר תורה וקראו מעשה יום ראשון, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה. עלה לשני ומצא חבילות של מלאכים וקורין מעשה יום שני, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה ושל ישראל. עלה לשלישי ומצא מלאכים וגדודים קורין במעשה יום שלישי, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של ירושלים. עלה לרביעי ומצא אראלים קורין במעשה יום רביעי, ופסקו והתחילו לספר בשבחו של משיח. עלה לחמישי ומצא מחנות מחנות קורין במעשה יום חמישי, ופסקו והתחילו לספר בעצבונה של גיהנם. עלה לששי ומצא שם מלאכים, והיו קורין במעשה יום ששי, ופסקו והתחילו לספר במעשה גן עדן, ומבקשים לפני הקדוש ברוך הוא ליתן חלקם של ישראל בגן עדן. עלה לשביעי ומצא אופנים, ושרפים, וגלגלים, ומלאכי רחמים, ומלאכי חסד וצדקה, ומלאכי רתת וזיע, מיד אחז משה בכסא הכבוד, התחילו לקרוא במעשה יום שביעי "ויכלו", ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תשובה. ללמדך שתשובה מגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד ה' אלהיך".
אמר רבי עקיבא (פסחים נד א): שבעה דברים קדמו לעולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן, גיהנם, כסא הכבוד, בית המקדש ושמו של משיח. ולמה אלו שבעה? דע לך, שעיקר בריאת העולם הוא בשביל האדם, כי אין צורך בעולם התחתון אלא באדם, והוא מושל בכל העולם התחתון: בבהמות, וחיות, ועופות, ודגים, ושרצים. ומאחר שעיקר הבריאה בשביל האדם, אם כן הוצרך להקדים התורה שהיא קיום העולם, דכתיב (ירמיה לג כה): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".
וכיון שהקדים התורה, הוצרך כמו כן להקדים התשובה, כי כיון שיש בתורה עשה ולא תעשה ועונשים המפורשים בתורה, הוצרך על כל פנים להקדים התשובה, שאם יחטא אדם שיהיה לו זמן לשוב, שאם לא כן, לא היה העולם קיים דור אחד, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז כ), ומיד כשהדור חוטא ראוי הוא לכלותו ולהשמידו. ולכך נכתב מעשה סדום בתורה, להודיע לחוטאים שהם ראויים להיות כלים, הם וכל אשר להם, וגם הארץ היתה ראויה להתהפך כמו סדום, אלא שהקדוש ברוך הוא הקדים תשובה וממתין דור אחר דור וכיון שהקדים תורה ותשובה, הוצרך להקדים כמו כן גן עדן וגיהנם וכסא הכבוד, שהם מקומות לשלם לאיש כמעשיו. וכיון שהקדים כל אלו, הוצרך להקדים בית המקדש ושמו של משיח, כי בימים ההמה תמלא הארץ דעה ולא יהיה יצר הרע בבני אדם, וכולם גדולים וקטנים ידעו השם, יתעלה, ידיעה גדולה, ואז ידעו כולם שעיקר בריאת העולם בשביל עבודת הבורא, יתעלה. לכן הקדים אלו השבעה לעולם. "ועלו מושיעים בהר ציון" (עובדיה א כא), "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" (ישעיה נט כ), אמן וכן יהי רצון!
עבור שבעה דברים יקדים האדם לשוב בבחרותו כשהוא בגודל כחו: האחד, כי עבודת התורה והיראה כל המעלות שהאדם חייב הן רבות מאד מאד, ועל זה נאמר (איוב יא ט): "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". ו"היום קצר" (אבות פ"ב מט"ו), כי העולם הזה הוא יום קצר מאד, "כצל ימינו על הארץ" (דברי הימים א כט טו), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה צו ב): לא כצל כותל ולא כצל אילן אלא כצל עוף הפורח באויר. "והפועלים עצלים" - זהו האדם שיש בו מידת העצלות. ועתה התבונן, אדם שמחוייב לילך מהלך יום עשר פרסאות ויותר, והדרך מלאה מכשולים מטיט ואבנים, ויש לסטים ורוצחים באותה הדרך, והוא צריך ללכת על כל פנים, כי כן ציוה לו המלך ולא יכול לדחותו, כמה צריך האיש להקדים בבקר ולחגור מתניו בזריזות וללכת במהירות? לכן יש להשכים ולהקדים לעבודת הבורא, יתעלה.
ואפילו כשיעשה כל יכלתו, ישיג מעט מן המעלות, כמו שאמרו רבותינו (אבות דרבי נתן טז) על מה שכתוב "כי הוא ידע יצרנו" (תהלים קג יד): משל למלך שנתן שדה לעבדיו, ואמר להם לעבדה ולשמרה ולהביא ממנה שלושים כור בכל שנה, והם טרחו בה, ועבדו אותה היטב, והביאו לפני המלך חמשה כורים, אמר להם: מה זאת עשיתם? אמרו לו: אדונינו המלך! השדה שנתת לנו זיבורית היא, ואנחנו בכל כחנו עבדנוה, ולא עשתה יותר מזה השיעור - כך האדם, אפילו כשיעבוד בכל כחו - עבודתו קטנה. ואם יאמר: אמתין עד שאהיה פנוי ועד שארויח די סיפוקי! הנה טרדות העולם אינן פוסקות, [כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה] (אבות פ"ב מ"ד): ואל תאמר לכשאפנה אשנה - שמא לא תפנה!
השני אם יאחר תשובתו עד שיכנוס ויאסוף הון, אז יחמוד ויכסוף יותר, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קהלת רבה א יג אות לד): אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, יש בידו מנה - מתאווה לעשותו מאתים, השיגה ידו מאתים - מתאווה לעשותם ארבע מאות. וכן כתוב (קהלת ה ט): "אוהב כסף לא ישבע כסף". השלישי הזמן מתמעט והמלאכה מרובה: מלאכת התורה, ותיקון הנפש, והשגת המעלות, כמו: [האהבה], היראה [והדביקות, כמו שאמרו (אבות פ"ב מט"ו): היום קצר והמלאכה מרובה].
הרביעי כשיאחר לתקן נפשו, אז היצר הולך ומתגבר, ומתקשה הלב, וכבר הורגל בעבירות, וכל העבירות הן בעיניו כהיתר ולא יוכל לטהר עצמו. החמישי מי שאינו רוצה להקדים לשוב, אולי לא יאריך ימים וימות טרם ישוב, על כן הזהיר (קהלת ט ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". הששי כשיאחר לשוב יהיו עוונותיו ישנים וישכח [יגונם], ולא ידאג להם כאשר בתחילה. השביעי כשהוא יבא בימים ויחלש כח היצר, לא יקבל שכר על התשובה כאילו עשה תשובה בימי בחרותו כשהיה בחוזק כחו. ובעבור אלו שבעה דברים יקדים אדם עצמו לתקן נפשו לפני מלך עליון.
ואחר שיעלה בלב האדם לעשות תשובה, לא יוכל לעשות תשובה שלימה אם לא ישים על לבו שבעה דברים: הראשון שידע מעשיו ויכירם כולם. אדם שלא הורגל לקיים המצוות מנעוריו ועשה כל ימיו עבירות, וכמה בני אדם סבורים, שאין אדם נקרא בעל תשובה אלא אם כן בא על אשת איש, או על גויה, או יצא לתרבות רעה וכיוצא באלו מעבירות גדולות, אבל בשאר עבירות אין יודעים לשוב עליהן - וזה אינו כן, כי כל מה שהזהירו רבותינו עליו הוא יותר חמור מדברי תורה, כי כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד ב). וכל מי שעובר על דברי תורה או דברי חכמים צריך לשוב. ועתה שמע, בני, כי רוב העולם אין נזהרים מדברים בטלים, ומלהסתכל בנשים, ומלדבר עמהן שלא לצורך.
גם לא נזהרנו להתפלל בכוונה, ומלדבר בבית הכנסת, ומשחוק, ומקלות ראש. גם לא נזהרנו: בצדקה לתת אותה למי שהגון לה, ומלאמץ הלב, ומלקפוץ היד, ומלדבר דברים קשים לעניים. גם לא נזהרנו: משבועת חנם, ומלקלל חבירו או עצמו בשם, ומהזכרת שם שמים לבטלה, או במקום שאינו טהור, או בידים שאינן נקיות, ומביטול תלמוד תורה כנגד כולם. גם לא נזהרנו: מקנאה ושנאה, ולשון הרע, וגאוה, וכעס, ומכל המידות האמורות בספר הזה. גם לא נזהרנו: בעניני קיום המצוות התלויות במעשה, כגון נטילת ידים, ובעניני נזיקין אדם לחבירו, ובקיום שבת כדין. ורבים נכשלים בזה, כי דבר פשוט הוא מאד: מי שאינו בקי במצוות נכשל בהרבה מקומות. וכהנה עושה אדם עבירות כל ימיו ולא מרגיש. לכן צריך זה השב לידע העבירות שעשה, והיאך יכול לדעת? ילמד המצוות, ויבין בכל מצוה ומצוה מה חיסר ממנה שלא קיים, ובמה עבר. ואם לא ידע במה עבר, איך יתחרט? אלא אם כן ידע העבירה ויתחרט עליה, כמו שאמר הכתוב (תהלים נא ה): "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד".
השני אפילו כשהוא יודע עבירות שעשה לא יתחרט עליהן, אם לא ידע בודאי רעת העבירות שעבר. כי אם יחשוב: מה בכך אם נהניתי מן העולם הזה בלא ברכה? או אם ביטלתי מן התורה? אין זה דבר רע כל כך! מי שחושב כך, לא יתחרט ולא ישוב בלב שלם. אלא צריך לחשוב: אין שום דבר רע בכל העולם כמו מי שאינו חושש על מצות המלך המרומם, קל וחומר ממלך בשר ודם, העובר על ציוויו כמה הוא דבר רע!
השלישי צריך החוטא לידע ולהאמין מעומק הלב שיש לו גמול ועונש בדינים קשים על העבירות שעשה, ואם לא ידע זה, לא יחוש לשוב. אבל אחר שיבורר אצלו העונש, אז ישוב ויתחרט, ויבקש מאת האל המהולל מחילה, כמו שנאמר (תהלים קיט קכ): "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי". הרביעי צריך שידע החוטא, שכל עבירותיו שעבר כל ימיו, עבירות גדולות וקטנות, וכל המחשבות הרעות, ודברים בטלים, וכל עניניו מקטן ועד גדול - הכל כתוב בספר, ואין שכחה לפני השם, יתעלה, דכתיב (דברים לב לד): "הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי". ואומר (איוב לז ז): "ביד כל אדם יחתום". כי אם יחשוב שיש שכחה לעוונותיו, לא יתחרט ולא יבקש ממנו עליהם מחילה. כי רבים חושבים, בשביל שהקדוש ברוך הוא מאחר לפרוע העבירות, שישתכחו ולא יבואו לדין עליהם, כמו שנאמר (קהלת ח יא): "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע".
החמישי שידע באמת, שהתשובה היא רפואה שלימה לעבירות, כי החולה שאינו מאמין ברפואה שעושים לו שהיא תרפא אותו, לא יחוש לאכול הרפואה או לשתות המשקה. אבל כשהוא יודע בודאי תועלת הסם והמשקה, אז יתאוה לסבול מרירות הרפואה - כך, כשידע בודאי תועלת התשובה, אז יתאווה להגיע אל מעלות התשובה. הששי צריך לחשוב בלבו הטובות שעשה לו הבורא, יתברך, מעודו ועד היום הזה, והיה לו להודות עבור הטובות, והוא לא עשה את זאת אלא עבר מצוותיו. ויש לו לשקול עונש העבירה כנגד מתיקותה, ושכר המצוה כנגד צערה בעולם הזה [ובעולם הבא], כמו שאמרו חכמינו (אבות פ"ב מ"א): הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.
השביעי צריך שידע להתחזק מאד ולסבול סבל גדול להימנע מן הרע אשר הרגיל בו, כי זה דבר פשוט מאד: עבירה שהורגל בה כל ימיו נעשית לו כהיתר (יומא פו ב), וקשה לו מאד לפרוש ממנה. ועל כן צריך אדם חיזוק גדול וגדרים גדולים לפרוש ממה שהורגל, וצריך הסכמה גדולה בכל לבו ובכל נפשו להימנע. ויסיר ההרגל מלבו כאילו לא הורגל, וירגיל וימאס בלבו הרעות, כמו שנאמר (יואל ב יג): "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם". וכשהחוטא קובע בלבו אלו השבעה ענינים, אז הוא קרוב לדרך התשובה.
והנה מדריגות רבות לתשובה, ולפי המדריגות יתקרב האדם אל השם, יתברך. ולעולם אין הנשמה טהורה בטהרה שלימה שיהיו העוונות כלא היו, אלא אחר שיטהר האדם את לבו. וכמו הבגד המטונף, אם יכבס אותו מעט, אז יעבור הטינוף אבל רושם הכתם יישארו בו, אך לפי רוב הכיבוס יתלבן לגמרי, וכן כתוב (תהלים נא ד): "הרב כבסני מעוני". לכן תכבס לבך מן העוון, שנאמר (ירמיה ד יד): "כבסי מרעה לבך ירושלים". ועתה יש לי לכתוב לך עשרים ענינים שהם מעיקרי התשובה.
הראשון יתפוס במידת החרטה, וישים אל לבו כי יש עונש גדול למי שעבר על מצות המלך הגדול, כמו שאמר הכתוב (ירמיה יג טז): "תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך". וכשאדם יחשוב ימי חושך אשר יגיעו למי שפשע באלהי יעקב, ויירא מאד, ויתחרט על מעשיו, ויאמר בלבו: מה עשיתי? איך לא היה פחד אלהים לנגד עיני? ואיך לא יגורתי מתוכחות על עווני? ואיך לא משלתי על יצרי בהנאת רגע אחד? ואיך טימאתי נשמתי הטהורה אשר נופחה בי ממקור הקודש? ואיך החלפתי עולם גדול, העומד וקיים לעולמי עד, בעולם הקטן הכלה? ואיך לא זכרתי יום המות, אשר לא ישאיר לפני נשמתי בלתי אם גויתי ואדמתי? וכן ירבה בלבו מחשבות בענין זה. וזה הענין הוא אשר דיבר ירמיהו (ירמיה ח ו): "אין איש ניחם על רעתו לאמר מה עשיתי".
השני עזיבת החטא, שיעזוב החוטא דרכיו הרעים, ויגמור בכל לבו שלא יוסיף לבוא בדרך ההוא עוד. וזה ראשית התשובה - לעזוב דרכיו ומחשבותיו הרעות, להסכים בלבו ולקבל עליו שלא יוסיף לחטוא, וישיב מחשבתו הרעה אשר חשב, ויכרית מעשיו הרעים מידו.
השלישי היגון, שיאנח במרירות הלב, כי אם אדם הפסיד דינר קשה לו, ואם אבד עשרו יתאבל ולבו מר בקרבו, וכן אם יפגעוהו שאר צרות יצטער מאד - קל וחומר שיצטער מי שמרד באדון הגדול והשחית דרכו לפניו, והוא עשה לו חסד, כל שכן שיצטער בכל רגע. ודע, שמדריגות התשובה ומעלותיה לפי גודל המרירות והצער על העבירות שעשה, כי הצער בא מטהרת הנשמה העליונה, והקדוש ברוך הוא מרחם על האדם בהיות נשמתו שרויה בצער. והמשל על זה, כי המלך ירחם יותר על ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי הארץ הנכבדים, ממה שירחם על הכפריים - לכן כשהנשמה נפרדה מלמעלה ממקום קדוש, כשהיא מצטערת, אז יקבלנה מהרה יוצר הכל.
הרביעי יגון וצער במעשה. עד כאן דברנו מצער ויגון בלב, וזה הענין הוא הצער והיגון במעשה, כמו שנאמר (יואל ב יב): "וגם עתה נאם ה' שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד". וצריך להראות סימני צער ויגון במלבושיו, כגון לחגור שק, כמו שנאמר (ירמיה ד ח): "על זאת חגרו שקים ספדו והילילו", וכמו שנאמר (יונה ג ח): "ויתכסו שקים האדם והבהמה". ויסיר בגדיו החמודים ממנו, וימעט תענוגים במיני המאכל והמשתה והטיולים. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ח): הלב והעינים שני סרסורי החטא, וכן כתוב (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לכן בזאת יכופר עוון הסרסורים: עוון סרסרות הלב - במרירות וצער. ועוון סרסרות העינים - יכופר בדמעות, שנאמר (תהלים קיט קלו): "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך", לא אמר "על לא שמרתי", אלא "על לא שמרו", פירוש העינים הן היו מרגלות לתור החטא, על כן הורדתי פלגי מים.
וכשיבכה על פשעיו, יאמר: דמעותי יכבו חרון אפך, ותשובת מעשי ישיבו אפך ממני, וערך שולחני אשר [לא] ערכתי ייחשב כמזבח ערוך, והסיר אשר לא הצגתי על גחלים כאש תוקד על מזבחך, וחסרון דמי יכפר כדם על קרנות המזבח, ומיעוט חלבי כחלב אימורים, וקול בכיי כקול שירים משוררים, וריח רעבון נפשי כריח הקטורת, וחלשות איברי כנתח קרבן, ושברון לבי יקרע הספרים שכתובים בהם עוונותי, ושינוי בגדי החמודים כבגדי כהונה, ומניעת רחיצה כקידוש ידים ורגלים, ותשובותי ישיבוני אליך, כי ניחמתי על רוע מעללי שעשיתי ולא אשוב להרע לפניך!
החמישי הדאגה, שידאג מעונש עוונותיו, כי יש עוונות שהתשובה תולה כפרתם ויסורים ממרקים (יומא פו א), כמו שנאמר (תהלים לח יט): "כי עוני אגיד אדאג מחטאתי". ומה חילוק יש בין היגון והדאגה? כי היגון על מה שעבר כבר, והדאגה על העתיד. וידאג לעולם, אולי יקצר בענין התשובה ולא ישלים חוק התשובה. וידאג, שמא יתגבר יצרו עליו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פ"ב מ"ד): אל תאמן בעצמך עד יום מותך.
הששי הבושה, כמו שנאמר (ירמיה לא יח): "בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". והנה החוטא יתבייש מאד לעבור עבירה לפני בני אדם, ואיך לא יבוש לפני הקדוש ברוך הוא? וכבר ביארנו ענין הבושה בשעה הבושה.
השביעי ההכנעה בכל לב והשפלות, כי המכיר את בוראו ידע כמה העובר על דבריו משפיל עצמו, וייכנע, וכתיב (תהלים נא יט): "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". רוח נשברה היא רוח נמוכה. ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב האדם אל השם, ברוך הוא, שנאמר (ישעיה סו ב): "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח". והמדריגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה, שיגדיל ויאדיר עבודת הבורא ולא יחזיק טוב לעצמו, אלא הכל [יקטן] בעיניו כנגד מה שהוא חייב בעבודת השם, יתברך. על כן ייכנע ויעבוד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הטובים.
השמיני ההכנעה במעשה, שיתנהג במענה רך. אם חירף אותו אדם על מעשיו הראשונים - ישתוק, או יאמר: ידעתי כי חטאתי! ולא יעשה מלבושים נאים ותכשיטים, כמו שנאמר (שמות לג ה): "ועתה הורד עדיך מעליך". ויהיו תמיד עיניו שחות, כמו שנאמר (איוב כב כט): "ושח עינים יושיע". וסימני ההכנעה - מענה רך, וקול נמוך, ושחות העין. ואלו הענינים מכניעים את הלב.
התשיעי שבירת התאוה. ישים אל לבו, כי התאוה מקלקלת כל המעשים, ויפרוש מן המותרות, אפילו בדבר המותר לו [ויתנהג בדרכי הפרישות, ולא יאכל] רק לשובע נפשו לקיים גופו. וכן לענין האשה, כי כל זמן שהאדם הולך אחר התאוה, נמשך אחר תולדות הגוף, ויתרחק מדרך הנפש המשכלת, [ואז יתגבר יצרו עליו], כדכתיב (דברים לב טו): "וישמן ישרון ויבעט", וכתיב (משלי ל ט): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'". והנה התאוה הנתונה בלב האדם היא שורש כל הפעולות, לכן ימהר לתקן התאוה, וכבר הארכנו לעיל. ויש בשבירת התאוה תועלת גדולה, כי בזה יגלה שלבו טוב וישר, כי הוא מואס הטבע אשר גרם לו החטא. והפורש אפילו מן המותר, הוא גדר גדול שלא יגע באיסור, כלומר: הן אפילו במותר לא אמלא תאותי, ואיך אשלח ידי באיסור?
העשירי להשיב פעלו. כיצד? הסתכל בעריות - יתנהג בשחות העינים, בלשון הרע - יעסוק בתורה (ערכין טו ב), ובכל אברים שחטא ישתדל לקיים בהם מצוות (עיין ילקוט שופטים מב). וכן אמרו חכמינו: הצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים (עיין ילקוט הושע תקכט). ועוד אמרו חכמינו (ויקרא רבה כא ח): אם עשית חבילות של עבירות - עשה כנגדן חבילות של מצוות: רגלים ממהרות לרוץ לעבירה - ימהרו לרוץ לדבר מצוה. פה שדיבר סרה - אמת יהגה חכו ופיו יפתח בחכמה. ידים שופכות דם נקי - יפתח ידו לעני. עינים רמות - יהא דכא ושח עינים. לב חורש מחשבות און - בלבו יצפון אמרי תורה.
האחד עשר חיפוש דרכיו, כמו שנאמר (איכה ג מ): "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". והחיפוש הוא, שיבדוק עצמו מן העבירות שעשה בימיו, ויש בזה תועלת לשלושה דברים: האחד שיזכור כל הדברים שחטא בהם, ויתוודה על כולם, כי הוידוי מעיקרי הכפרה. השני שידע כמה לו עבירות וחטאים, ובזה יוסיף הכנעה. השלישי כי אף על פי שהוא מקבל עליו לעזוב כל חטא, צריך לידע הדברים שחטא עליהם, כדי לעשות גדר להיזהר מאותם הדברים שנכשל בהם, כי צריך האדם יותר שמירה מאותן עבירות שהורגל בהן ושהן קלות בעיניו לעבור עליהן והיצר שולט בהן. והוא כחולה, כשהוא מתחיל להבריא, צריך להיזהר מכמה ענינים שלא יחזירוהו לחליו - כך מי שהוא חולה מן העבירות, כשיתחיל לשוב, צריך להיזהר מאד.
השנים עשר שיחקור וידע גודל [העונש ל]כל אחד מעוונותיו, ובאיזו עבירה יש מלקות או מיתת בית דין, או כרת. וכשידע גודל החטא, ימרר לבו בוידוי ויוסיף הכנעה.
השלושה עשר שיהיו העבירות הקלות בעיניו כחמורות, כגון הסתכלות בנשים ולהרבות עמהן דברים, או דברים בטלים, או לילך בטל, או להזכיר שם שמים לבטלה. כל אלו ועוד רבות כהן בעיני אנשים רבים ואפילו בעיני גדולי הדור הן נחשבות קלות, כל אלו יהיו נחשבות לו חמורות מאד. ויש בזה ארבעה טעמים: האחד שאין להביט לקטנות העבירה, אלא יביט לגדולת מי שהזהיר עליה. משל למלך שציוה לשני עבדיו, לאחד ציוה להביא לו לשתות כי הוא מאד צמא, ולשני ציוה לעשות דברי שאינו צריך כל כך, והזהיר כל אחד בנפשו. בודאי כל מי שעובר חייב מיתה, כי תולים אותו שגנב דינר אחד כמו שתולים אותו שגנב אלף, כי כל אחד עבר מצות המלך - כך על כל התורה הזהיר (דברים כז א): "שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום", וכתיב (דברים כז כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם". השני כי מי שעובר הקלה הרבה פעמים, אז היא חמורה, כי יצטרף עונש על כל פעם ופעם. השלישי כי כשהוא מורגל בעבירות והן לו כהיתר, ולא ישתמר מהן, ונחשב עם פורקי עול ומומר לדבר אחד. הרביעי כי דרך היצר, כשהוא ניצח בדבר קל, אז ינצח בדבר חמור. לכן אמרו חכמים (אבות פ"ב מ"א): והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, ואמרו עוד (אבות פ"ד מ"ב): שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה.
הארבעה עשר הוידוי, שנאמר (ויקרא ה ה): "והתודה אשר חטא עליה". ויש חובה עליו להזכיר עוונותיו ועוונות אבותיו. ולמה יתודה על חטאות אבותיו? משום שהיה נענש כשאוחז מעשה אבותיו בידו. וכן כתוב (ויקרא כו מ): "והתודו את עונם ואת עון אבותם". ויזהר מאד בעת הוידוי שיגמור בלבו לעזוב דרכיו הרעות, כי אם חוזר עליהן [ואינו עוזבן], אז הוא כטובל ושרץ בידו (תענית טז א), כי הוידוי הוא כטבילה, והחטא - כשרץ וזה דבר ברור, שאין טבילה מועלת לאוחז שרץ.
החמישה עשר התפילה, שיתפלל החוטא לשם, ברוך הוא, ויבקש מאת השם, ברוך הוא, שיעזרהו על תשובתו ויפתח לו שערי טהרה.
הששה עשר תיקון המעוות, שיתקן כל מה שעיוות, כגון אם גזל אדם ישיב הגזילה. [ויעשה כן] קודם הוידוי, כדי שיתרצה בוידויו. ואם גזל את האדם ואין לו לפרוע, יתפלל לאלהים שיתן לו השגת יד שיפרע.
השבעה עשר לרדוף פעולת החסד והאמת, שנאמר (משלי טז ו): "בחסד ואמת יכופר עון". ואם החוטא לא שב אל השם, יתברך, לא יתכפר עוונו בפועל חסד, כמו שנאמר (דברים י יז): "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", שפירשו חכמים: לא יקח שוחד מצוה, להעביר על העוונות (עיין ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמז). וזה הפסוק "בחסד ואמת יכופר עון" - על בעלי תשובה דיבר. כי יש עבירות שהתשובה ויום הכפורים תולים ויסורים ממרקים, והנה החסד יגן בעד החוטא וישמור עליו מן היסורים, וגם יצילנו מן המות, כמו שנאמר (משלי י ב): "וצדקה תציל ממות". ועוד יש עוון, [והוא עוון] חילול השם, שהתשובה ויום הכפורים [ויסורים] תולים ומיתה ממרקת, כמו שנאמר (ישעיה כב יד): "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". וכשאדם משתדל לאחוז בידו האמת, ויחזק ידי אנשי אמת וישא ראשם, וישפיל אנשי השקר ויגיעם עד העפר, הנה אלה דרכי קידוש השם, והנה כשיעורר אדם במידת האמת, אז נסלח לו עוון החילול עם התשובה.
השמונה עשר שיהיו חטאיו נגדו תמיד ולא ישכח אותם, כמו שנאמר (תהלים נא ה): "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד".
התשעה עשר עזיבת החטא, כשבא החטא לידו והוא בחוזק תאוותו, ואמרו חכמים: איזהו בעל תשובה, אשר תשובתו מגעת עד כסא הכבוד? זהו אשר נבחן ויצא נקי באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה (יומא פו ב), פירוש: כשיזדמן החטא לידו, והוא בתוקף יצרו, וכבש יצרו בעבור יראת השם, ברוך הוא. ואם לא נזדמן לידו בענין זה, יוסיף בנפשו יראת השם, ברוך הוא, דבר יום ביומו, ככה יעשה כל הימים - וזוהי מדריגה עליונה מן התשובה.
העשרים להשיב רבים מעוון כאשר תשיג ידו, שנאמר (יחזקאל יח ל): "שובו והשיבו מכל פשעיכם", למדנו שזה מעיקרי התשובה. ונאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", למדנו שאם לא יוכיחנו ייענש על חטאיו. וכן אמר דוד (תהלים נא טו): "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו".
ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ד, ועיין ברי"ף יומא פ"ח). ארבעה מהם עוון גדול, והעושה אחד מהם אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הם: (א) המחטיא את הרבים, ובכלל עוון זה - המעכב את הרבים מלעשות מצוה. (ב) והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח. (ג) והרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, כי לו היה מוחה בידו היה פורש, ונמצא שמחטיא אותו. ובכלל עוון זה - כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין יחיד בין רבים, ואינו מוחה אלא מניח אותם בכשלונם. (ד) והאומר "אחטא ואשוב", ובכלל זה - האומר "אחטא ויום הכפורים מכפר", כי כל המחשב כך תשובתו קשה מאד, כי לעולם יחטא, כיון שחושב שישוב, אז העבירה קלה בעיניו.
ומאותם עשרים וארבעה דברים יש חמישה, שהם נועלים דרכי התשובה בפני עושיהם. ואלו הם: (א) הפורש מן הצבור, כשעושים תשובה והוא אומר: שלום עלי נפשי! ואינו מצטער בצער צבור, לכן אינו זוכה בזכות שעושים. (ב) והחולק על דברי חכמים, לפי שהמחלוקת גורמת לו לפרוש מהם ואינו יודע דרכי התשובה. (ג) והמלעיג על המצוות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן לעשותן, ואם לא יעשה - במה יזכה? (ד) והמבזה רבותיו, שדבר זה גורם לדחפו ולטרדו מן העולם כאותו האיש, ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד שמורה לו דרך האמת. (ה) והשונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעים לאדם חטאיו ומכלימים אותו, חוזר בתשובה, כמו שכתוב (דברים ט ז): "זכור אל תשכח את אשר הקצפת - ממרים הייתם עם ה'", (דברים כט ג): "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", (דברים לב ו): "עם נבל ולא חכם", וכן ישעיהו הנביא הוכיח את ישראל [וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל] עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך כל קהל וקהל להעמיד אחד מחכמיהם, זקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים להחזירם בתשובה, וזה ששונא את התוכחות, אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, ולפיכך יעמוד בחטאיו שהם טובים בעיניו.
ומאותם עשרים וארבעה דברים יש חמישה, העושה אותם אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עוונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו שיבקש ממנו מחילה. ואלו הם: (א) המקלל את הרבים, ולא קילל אדם ידוע שיבקש ממנו מחילה. (ב) והחולק עם גנב, כי הוא חושב שאין זו גניבה, כי "אני לא גנבתי". ואפילו אם ירצה לשוב ולהחזיר - למי יחזיר? כי הוא אינו יודע ממי גנב הגנב. ועוד, כי הוא מחזיק ידי הגנב ומחטיא אותו. (ג) והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזירה לבעליה, וכשרוצה לעשות תשובה אינו יודע של מי היתה. (ד) והאוכל שור עניים יתומים ואלמנות, אלו בני אדם אומללים הם, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, וזה האוכל אינו יודע של מי הוא שיחזיר לו. ויש אומרים (ראב"ד שם ה"ג וכ"ה ברי"ף): "שוד" בדלי"ת, לשון דוחק, פירוש שהוא דוחק אלו העניים בחוב שהם חייבים לו עד שמחליטים לו קרקעותיהם או מטלטלים שלהם בפחות משווים, ואינו חושש שיש בזה חטא, כי אומר: שלי אני נוטל! (ה) והמקבל שוחד להטות דין, ואינו יודע עד היכן מגיעה הטייה זו וכמה כחה כדי שיחזיר הדבר, [שהדבר יש לו רגלים], ועוד שהוא מחזיק ידי זה שהטה לו הדין ומחטיא אותו.
ומאותם עשרים וארבעה דברים יש חמישה, העושה אותם אין חזקתו לשוב מהם, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב בני אדם, ונמצא חוטא והוא נראה לו שאין זה חטא. ואלו הם: (א) האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, כגון אדם שנכנס לבית עני. והוא מזמין לו הרבה, ואינו עושה ברצון לבו אלא שהוא מתבייש ממנו להזמין מעט, וזה נראה לו שלא חטא בזה, כי הוא חושב שאוכל ברשותו ולא בעל כרחו. (ב) והמשתמש בעבוטו של עני, אפילו אינו אלא קרדום ומחרישה, ואומר בלבו: לא חסרתי מהם, והרי לא גזלתי! (ג) והמסתכל בעריות, כי המסתכל חושב בלבו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי? והוא אינו יודע שראיית עין עון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". (ד) והמתכבד בקלון חבירו אומר בלבו שאינו חטא, לפי שאין חבירו עומד אצלו, ולא הגיעה לו בושת ולא ביישו. אלא הוא ערך מעשיו הטובים וחכמתו וחריפותו יותר ממעשה חבירו וחכמתו וחריפותו, ובעיני השומע דבריו - יהיה הוא מכובד וחבירו בזוי. (ה) והחושד בכשרים אומר בלבו שאינו חטא, לפי שהוא אומר: מה עשיתי לו? והלא לא עשיתי שום דבר, אלא חשד בעלמא [הוא]! והוא אינו יודע שזה עוון גדול, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירות.
ומאותם עשרים וארבעה דברים יש חמישה, העושה אותם נמשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהם. לפיכך צריך האדם להיזהר מהם מאד שמא ידבק בהם, והם כולם דעות רעות עד מאד. ואלו הם: רכילות, ולשון הרע, ובעל חימה, ובעל מחשבה רעה, והמתחבר לרשע, מפני שהוא לומד ממעשיו, כי כשהוא תמיד אצל הרשע ורואה מעשיו, אז הם נרשמים בלבו, והוא שאמר שלמה (משלי יג כ): "ורועה כסילים ירוע".
כל אלו הדברים וכיוצא בהם, אף על פי שמעכבים את התשובה, מכל מקום אינם מונעים אותה, אלא אם עשה אדם תשובה מהם, הרי הוא בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא.
העוונות שני מינים הם: האחד שבינו לבין המקום, ברוך הוא, לבד, כגון תפילין, וציצית, וסוכה, וכיוצא באלו. והמין השני - שבין אדם לחבירו. אותן העבירות שבין אדם למקום, ברוך הוא, יעשה תשובה באותו ענין שעבר, כגון: אם לא קיים מצות עשה - ישתדל לקיים. אם לא עסק בגמילות חסדים - יטרח מעת התשובה ואילך לגמול חסד. ואם עבר על מצות לא תעשה - יתן בלבו שלא יעבור מעתה ואילך. כללו של דבר: מי שרוצה להיות מבעלי התשובה השלמים, צריך לערוך מלחמה גדולה בלבו.
ואין הענין כמו שחושבים העולם, כי לא ייחשב בעל תשובה אלא מי שעבר עבירות ידועות, כגון: מי שבא על גויה, או על אשת איש, או שגנב, או כיוצא באלו - אין הענין כן, כי יש גזלנים הרבה שאינם יודעים שהם גזלנים, כגון מי שקורא חבירו לדון עמו, ויודע שאינו חייב לו מאומה, אבל הוא מתכוין להקניטו ולצערו ולהפסידו שיפזר מעותיו, והוא אינו מעלה בלבו שזה הדבר הוא גזל. או אדם המשביע את חבירו שבועה אפילו בדין, יש לו עונש על זה. וכענין זה אדם עושה בכל יום ובכל שעה חבילות חבילות [של עבירות]. כיצד? אדם חייב להתפלל בכוונה ולברך כל ברכות בכוונה, ויש מעטים בעולם המכוונים בכל לבם.
וככה יש בכל המצוות ענינים, שאפילו גדולי הדור הזה אינם נזהרים בהם מחמת שאינם שמים על לבם, ומחמת שאינם לומדים המצוות והמידות הטובות. לכן מי שנדבה לבו לעשות תשובה שלימה, יהיה רגיל להגות בספר "ארחות צדיקים" הזה ובו יראה טעותו במה שטעה כל ימיו, ויתבונן על כל דבר ודבר שיקרא, אם קיים אותו ואם לאו. ואם יראה שלא קיים, ישתדל ויטרח בכל כחו כדי לקיימו. וגם יהיה רגיל ב"ספר המצוות" להגות בו ולהבין כל מצוה כמשפטה, ויתן לב על כל מצוה לקיים כמאמרם. וזה הענין הוא הדרך הגדולה בדרכי התשובה, לעשות תשובה מכל דבר ודבר בפני עצמו.
יש עבירות שבין אדם לחבירו, אשר הן קשות מאד לתקן ולעשות תשובה, כגון אדם שהורגל בגזל כל ימיו, ואינו יודע ממי גזל, או אינו יודע היכן הוא דר, או שמא הלך לו למדינת הים, או שמא אבדו המעות שיש לו להשיב. ויש שנהג בעבירות כל ימיו, עד שהוא מורגל בהם ומלומד, כמו שאמר (ירמיה ט ד): "למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו". ויש מי שבא על הערוה והוליד ממנה בן, והחרפה לא תמוש. ויש מי שרגיל בדברי כזב ולספר גנאי על בני אדם. ויש מי שהדיח בני אדם והתעה אותם לדבר איסור. ויש מי שרואה בני אדם הולכים בדרך רעה ותעו מן הדרך הישרה, וזה היה ירא מהם להוכיחם, או היה מתבייש מהם, עד שנמנע להורות להם הדרך הישרה - עליו הכתוב אומר (יחזקאל ג יח): "הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש".
בכל אלה הדברים וכיוצא בהם קשה בהם מאד התשובה, אך יש תקנה גדולה לתקן הכל. מתחילה ישוב החוטא בכל עניני התשובה, ויראה ויבין בכל חלקי התשובה, וימסור נפשו לעשות, והכל יעשה לשם שמים בכל כחו ובכל לבו בסתר ובגלוי, אז הקדוש ברוך הוא מקיל עליו עניני התשובה ומדריכו לדרך ישרה לתשובה. כגון אם הוליד בן מעריות, הקדוש ברוך הוא יכרית אותו הזרע, וישתכח הדבר כאילו לא היה. ואם גזל ממון, הקדוש ברוך הוא יזמין לו ממון, ויפרע לנגזל, וירצנו, וימחול לו. ואם הרע לאדם בגופו או בממונו, יכניס לו הבורא, יתברך, רצון ואהבה בלבו [עד שימחול לו], כמו שאמר (משלי טז ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו". ואם אותו הנגזל רחוק ממנו, הקדוש ברוך הוא יקרבנו אצלו, עד שירצהו וימחול לו. ואם לא ידע חשבון הממון ואינו מכיר האנשים אשר גזל, יתן לו הקדוש ברוך הוא שיעשה צרכי רבים, כגון לבנות גשר, או לתקן בארות, או לבנות בתי כנסיות, או שאר צרכי רבים, ותהיה הנאה ממנו לכל העולם, למי שגזל ממנו וגם לאחרים. ואם ימות הנגזל, ישיב הממון ליורשיו. הזיקו בגופו או דיבר עליו דופי, ילך על קברו במעמד עשרה בני אדם, ויבקש מחילה מאת השם, יתברך, ומאתו, והקדוש ברוך הוא ימחול לו.
ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שאין התשובה נמנעת מן החוטא אלא מפני רוע לבו. אבל מי שרוצה להתקרב אל האלהים, לא יסגור שערי התשובה לפניו, אך פותח לו שערי תשובה, ומורה לו הדרך הישרה, שנאמר (תהלים כה ח): "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", ואומר (דברים ד כט): "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", ואומר (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", ואומר (תהלים קמה יח): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת".
טובה גדולה היטיב הקדוש ברוך הוא עם בני האדם, אשר הכין דרך לפושעים ולחוטאים לנוס מחושך לאור, ולא סגר בעדם דלתי התשובה אף אם הרבו לפשוע, שנאמר (ירמיה ג כב): "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם". והתשובה מקובלת גם אם ישוב החוטא מרוב צרותיו, כל שכן אם ישוב מיראת השם [ואהבתו], כמו שנאמר (דברים ד ל): "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו". והקדוש ברוך הוא עוזר לשבים לעשות תשובה אפילו בדבר שאין כחו של אדם יכול להשיג, ומחדש בקרבם רוח טהורה להשיג עניני התשובה [ומעלות אהבתו], שנאמר (דברים ל ב): "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך", ואומר בסוף הענין (דברים ל ו): "ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך", פירוש: אפילו בדבר שאין בך כח להשיג, הקדוש ברוך הוא ימול לבבך ויתן לך כח לעשותו.
ויש ארבעה דברים בענין [הערת] התשובה: האחד ששב מחוזק הכרתו את אלהיו. והוא כעבד הבורח מאדוניו, וכשחושב בטוב אשר גמלו, [וישוב אליו] מרצונו לבקש מחילה ממנו, ובכמוהו אומר הכתוב (ירמיה ד א): "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב" קודם בוא העונש, ואומר (מלאכי ג ז): "שובו אלי ואשובה אליכם". השני ששב מחמת שיש לו מוכיחים המכלימים אותו עד שישוב. והוא כעבד שברח מאדוניו, ופגע בו עבד נאמן והוכיחו והכלימו על שברח, ויעץ אותו לשוב, והבטיחו שימחול לו אדוניו, ושב אליו ונכנע. השלישי כשהוא רואה עונשים שהבורא, יתברך, מעניש למי שיצא מדרכיו, אז ישוב אל ה' מיראת ענשו. והוא כעבד הבורח מאדוניו, כשישמע העונשים שעשה למי שברח ממנו, ואז ישוב אליו. הרביעי שבאו עליו עונש וצרות, ושב. והוא כעבד שברח, ופגעו בו לסטים, ותפשוהו, ויסרו אותו על בריחתו, ושב. והמשכיל יאחוז תשובתו בדרך הראשונה וישוב מאהבת גדולתו.
ששה דברים יעוררו לב האדם לשוב: האחד כאשר תמצאנה את האיש צרות, ישיב אל לבו ויאמר: אין זה כי אם מחמת עוונותיו ודרכיו הרעות! וישוב אל השם וירחמהו, כענין שנאמר (דברים לא יז): "ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". והתשובה הזאת לפני השם לא כמנהג בשר ודם, כי כשיחטא איש לאיש, ובעת צרתו יתחרט וייכנע אליו, מפני שהוא צריך לעזרתו, זאת החרטה תהיה גרועה בעיניו, כמו שאמר יפתח (שופטים יא ז): "ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם". אבל מחסדי האל, יתברך, שהוא מקבל התשובה מתוך צרה, והוא מתרצה בה, שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך", וכתיב (משלי ג יב): "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה".
ואם לא יעשה האדם תשובה בעת צרתו, אז ענשו יכפל. כמו מלך בשר ודם, אם איש חטא לו, והוא מייסר אותו, ואינו רוצה לקבל מוסרו, יוסיף לייסרו ויכביד עולו - כן מידת הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (ויקרא כו יח): "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם". ואם לא יתבונן, שהרעות באות עליו מפני חטאיו, אלא יאמר: "מקרה הוא" (עיין שמואל א ו ט), בזה יהיה קצף גדול על האיש ההוא, שאינו מאמין שמחמת עוונותיו באים לו יסורים.
תדע ותשכיל, כי מוסר השם, ברוך הוא, שהוא מייסר את האדם, [לטובת האדם], להיטיב לו שתי טובות: האחת לכפר על חטאיו, כמו שנאמר (תהלים כה יח): "ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי". והשניה כדי להוכיחו ולהשיבו מדרכיו הרעות, כמו שנאמר (צפניה ג ז): "אך תיראי אותי תקחי מוסר". ואם לא עשה תשובה מפני הצרות, אז אוי לו שסבל יסורים ולא נתכפרו עוונותיו, ועוד נכפל עונשו, שאינו מאמין שבעבור חטאיו נתייסר.
ויש על הבוטח בה', ברוך הוא, לידע, כי הצרות הן לטובתו ולהיטיבו באחריתו, שנאמר (מיכה ז ח): "אל תשמחי איבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי", ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שוחר טוב כב ז): אלמלא שנפלתי לא קמתי, ואלמלא שישבתי בחשך לא היה אור לי. לכן כל איש, כשיש לו צרה בגופו או בממונו או בבניו, יתן לבו להתענות עם התשובה, כמו שהציבור חייבים להתענות בעת צרתם, כאשר תיקנו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י א, יב ב). לכן בעת צרה יפשפש במעשיו. חיפש ולא מצא עוון - בידוע שיסורים של אהבה הן (ברכות ה א).
השני כאשר יבואו ימי הזקנה, ויראה חלשות כחו, אז יבין לאחריתו, ויזכור קצו, וישוב אל השם וירחמהו. ומי שאינו חוזר בתשובה לעת זקנתו, יהיה עונשו כפול, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קיג ב): [ארבעה אין הדעת סובלתן], ואלו הם: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, [ופרנס מתגאה על הצבור בחנם]. וכשאדם רואה שימיו הולכים, ובנין גופו מתדלדל והולך, וזוהי התחלת הנסיעה שהוא נוסע לבית עולמו הלוך ונסוע יומם ולילה, זוהי תמיהה גדולה: איך לא יתן אל לבו להכין צידה לדרכו הגדולה והרחוקה? אין זה אלא מחמת מיעוט אמונה! [ויש אנשים] שלא יראו אור התשובה, [כי הם זכאים וטהורים בעיניהם], והם חטאים לשם, ברוך הוא, מאד. והם כמו החולה שאינו מרגיש בחליו, ומתוך שאינו מרגיש בחליו לא יחשוב על הרפואה - כך זה האיש אינו מרגיש חטאיו ואינו מתכונן לקצו, ועל כן לא יחוש לתקן עיניניו. ויש אנשים אשר כל חפצם וכל מחשבותיהם וכל [מעשיהם] על עניני גופם, ועוסקים כל היום בהבלי העולם, ולא יתנו חלק לתורה וליראה את השם, ברוך הוא, כמה הם במדריגה התחתונה! לכן מי שהלך בשרירות לבו בנעוריו, לעת הזקנה יתן אל לבו לגרש מקרבו עניני העולם הזה, ויתייחד תמיד להתבונן ביראת ה' ולבקש תורה ומצוות.
השלישי כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים אותו, וזה יעורר לבו לחזור בתשובה, ויקבל עליו כל דברי התוכחות, ומעת שקיבל זכה זה האיש זכות גדולה, ובשעה קטנה יצא מאפילה לאור גדול, ויש לו שכר וזכות על כל המצוות והמוסרים, כיון שגמר במחשבתו לקבלם עליו. ואשרי לזה המקבל שזכה בשעה קלה! וכן אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מכילתא שמות יב כח): "וילכו ויעשו בני ישראל" - וכי כבר עשו? והלא לא עשו עד הארבעה עשר לחודש? אלא משקבלו עליהם לעשות - מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו! וכן אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (אבות פ"ג מ"ט, אבות דרבי נתן פכ"ב): כל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת, שנאמר (שמות כד ז): "נעשה ונשמע".
פירוש הענין: אדם שקיבל על עצמו בלב נאמן לשמור ולעשות את כל דברי התורה ולעשות כאשר יאמרו לו החכמים, ואחרי אשר קיבל לקיים הכל, דורש וחוקר ושואל לחכמים מה לעשות, אז יש לו שכר אפילו מאותם המצוות והמוסרים שאינו יודע, כיון שקיבל עליו וגמר בלבו לעשותם, כמו שאמרו ישראל על הר סיני "נעשה ונשמע", שהקדימו עשייה לשמיעה (שבת פח א). ובענין אחר לא ייתכן שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו. וכענין זה נאמר בדניאל איש חמודות, כדכתיב (דניאל י יב): "אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך". אלמא, כשאדם נותן אל לבו לעשות הטוב, מיד מתקבל לרצון לפני השם, ברוך הוא. ומי שאינו מתעורר לשוב מחמת מוכיחיו, הלא יכפל עונשו.
הרביעי כשיהגה האדם במצוות האל, ויקרא בנביאים ובכתובים ובדברי חכמי התלמוד, ויראה האזהרות והעונשים, ויבין המוסרים הנעימים, אז יתעורר בלבו ויחשוב: איך אקרא ענין התורה כמשל בעלמא? אך אתן אל לבי דברי התורה [לשמור ולעשות] ככל אשר אקרא! כמו שכתוב בענין יאשיהו (מלכים ב כב יא): "ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו", ובענין עזרא נאמר (נחמיה ח ט): "כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה". ואשר לא ישית לבו לדברי השם, ברוך הוא, ירבו על זה פשעיו, כמו שנאמר (ירמיה לו כד): "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם", ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות פ"א ה"ה): כל הלומד ואינו מקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ונאמר (הושע ח יב): "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", ונאמר (ירמיה ח ח): "איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו אכן הנה לשקר עשה עט שקר סופרים".
החמישי כאשר יגיעו עשרת ימי תשובה, אז כל אדם יעורר לבו ויזדעזע נגד יום הדין, כי יחשוב כי כל מעשיו בספר נכתבים, ובעת ההיא האלהים יביא במשפט את כל מעשה וכל נעלם, אם טוב ואם רע. כי האדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים (ראש השנה טז א). הלא בשעה שמביאים האדם למשפט לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה, וישית עצות בנפשו, ולא יעלה על לבו לעשות שום דבר אחר זולתי למצוא זכות איך יינצל מן המשפט. לכן מה נואלו ומה נשתטו אל שאינם יודעים איך יהיה משפטם, ועוסקים בדברים בטלים זולתי התשובה למצוא חן לפני הדיין הגדול! לכן ראוי לכל ירא שמים למעט בעסקיו [ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים, ולהתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור, ולקדם] אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה.
לא שיעשה כעניני העולם שמתענים ומקדימים להתפלל, אבל אינם עורכים מערכות נגד העוונות לסלק מהם כל דבר מכוער, כי כל איש שמתפלל ומתענה ומתוודה ואוחז דרכיו הראשונות, אין זה דרך התשובה. אלא יתעורר האדם לשוב בתשובה שלימה בעשרת ימי התשובה, הם עת רצון והתפילה נשמעת בהם, כמו שנאמר (ישעיה מט ח): "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך". ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ראש השנה יח א): "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיה נה ו) - אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יומא פה ב): כי יום הכפורים מכפר עם התשובה, על כן הזהירנו הכתוב שנשוב ונטהר לפני השם, ברוך הוא, בתשובתינו, [שנאמר (ויקרא טז ל): "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו"], והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.
הששי לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות, ולא יאמר: כשאזקין אשוב! שמא ימות קודם שיזקין. על כן בכל עת יכון לקראת אלהיו, כי אין אדם יודע עתו. על כן יעורר את נפשו להיות טהור, להשיב רוחו בטהרה אל האלהים אשר נתנה בו, ויחפש מעשיו בכל רגע, כמאמר רבי אליעזר (שבת קנג א, קהלת רבה ט ח אות ו): שוב יום אחד לפני מיתתך! אמרו לו תלמידיו: רבינו, וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם: וכל שכן! ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ויהיה מתקשט בכל שעה, כאילו עתה יבוא לפני המלך הגדול (עיין קהלת רבה שם).
לכן ידאג אדם לעולם, אפילו כשהוא שליו ושקט, וירעד מיום המות, שאז צריך ליתן דין וחשבון. ויתוודה בכל עת בלב נשבר ונדכא כאילו עתה ימות, ויהא מורא שמים עליו. ויש לאדם לחדש מצוה בכל יום, אולי הגיע עת מותו. ואם יעשה כך, אז אינו חסר מכל המצוות אפילו אחת, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קהלת רבה ג יח אות כד): כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו, דומה שקיים כל התורה כולה. לכן יקוץ אדם משינת תרדמתו, ויתעורר להבין אחריתו, לקשט עצמו בתכשיטי המצוות להיות לפני האלהים בכל רגע.
ארבעה מיני תשובות הם: תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל ותשובת הכתוב: תשובת הבאה כיצד? אם חטא באשה או בגניבה, ובאה האשה או אותו עוון לידו והיה יכול לחטוא כבראשונה, והוא עדיין בחוזק תאוותו ובחשק יצרו, ולבו בוער אחריה, והיא מתרצית לו, ועוצר רוחו, ומנתק תאוותו מיראת שמים לבד - זוהי תשובה שלימה.
תשובת הגדר כיצד? לא יראה שחוק נשים ובתולות, ולא [יסתכל] באשה בפניה או בין דדיה, ואפילו באשתו בעוד שלא טבלה. וכן יעשה גדר לכל המצוות. וכתב רבינו אברהם בן דוד, זכרונו לברכה: וראינו לרבותינו, שהיו חסידים גמורים והיו גודרים עצמם בכמה גדרים, והיה מהם מי שפרש מאשתו אחרי שקיים מצות פריה ורביה, וכל אחד ואחד היה גודר עצמו לפי מה שהיה מכיר את עצמו. [כי יש] אדם שיש לו תאוה לעבירה אחת ואין לו תאוה לעבירה אחרת, כגון לאחד יש תאוה לזנות ולא לגנוב, ולשני יש תאוה לגנוב ולא לזנות. לכן כל אחד יעשה גדרים לפי מה שרואה שיצרו מתגבר עליו. אם דעתו נמשכת לגניבה, יתרחק מלקבל פקדונות ולהשתדל בשל אחרים, וכן יעשה גדרים לכל דבר.
וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, על אברהם שהיצר השלים עמו (בראשית רבה נד א), ועל זה נאמר (משלי טז ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו". ודוד המלך עשה מלחמה עם יצרו, וראה שלא היה יצרו רך וטבעו נח, ולא היה יכול לו, ועמד והרגו, שנאמר (תהלים קט כב): "ולבי חלל בקרבי". פירוש: אברהם היה יצרו רך וטבעו נח וערב, ולא היה צריך לעשות עמו מלחמה, כדאמרינן (נדרים לב ב): בתחילה המליכו הקדוש ברוך הוא לאברהם על מאתים וארבעים ושלשה איברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה איברים, והוסיף לו ממשלה על שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה. אבל דוד היה לעולם ירצו /יצרו/ קשה וחזק, והיה צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום, וכאשר ראה שאינו יכול לעמוד בו, עמד עליו והרגו. יש אומרים, שהרגו בתענית, ויש אומרים שפרש מן האשה לגמרי, כי ירא שמא ההיתר יסיתו לאיסור. בין כדברי זה ובין כדברי זה, אחרי שראה שיצרו מתגבר עליו, שם פניו להכריעו ולהילחם עמו, עד שהכניעו והכריעו.
הגדר המעולה להכנעת היצר הוא רעבון הנפש, למעט התענוגים וההנאות במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב ומן רחיצת חמים לפי שהחמים ערבים עליו, והמאכל המועט יהיה מתובל ומתוקן יפה בעבור שיערב עליו, ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במעט ממנו. ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאוותו. ולא ישתה יין כי אם מזוג, כדי שלא ישתכר. ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (גיטין ע א): סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך ממנה. ושתי תקנות יש בענין: האחת שלא תזיקנו אכילתו, והשניה היא כניעת היצר ושבירת התאוה. וכמו שביארתי בסעודה, כן הדרך בכל ההנאות והתענוגים שבעולם, שלא ימלא אדם כל תאוותו, ואין צריך לומר שישמור אדם עצמו מן המאכלים שהוא מכיר שהם מזיקים אותו, כי האוכל דברים שמזיקים אותו, ואפשר לו במאכל אחר, הרי הוא פושע בגופו, מפני שהולך אחר תאוותו ואינו חושש על אבידת גופו. והרי זוהי דרך יצר הרע ועצתו, שמסיתו מדרך החיים אל דרך המות.
וידע כל חי, שאין דרך יצר הרע אלא דרך הסתה: מתחילה מסיתו אל המותר למלא תאוותו, ואחר שהורגל למלא תאוותו מן ההיתר והרעיב נפשו להיות שוקקה בכל עת למלאות תאוותו, אז מסיתו אל האיסור הקל, ומן הקל אל החמור. על כן היזהר בהיתר לעשות גדר למעט התאוה מן המותר. ואז, אם יעלה על לבך האיסור מזה אתה נושא קל וחומר עצמך, ומובטח לך שאתה פורש מן ההרהור, וכל שכן מן המעשה. ואל יתענה אדם עינויי נפש, פן יחלש לבו ויתערבב מוחו, ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי יבטל מן התורה, שילך בטל מן החלשות. ואפילו בשעה שילמד לא יוכל לדקדק כראוי ולהבין הענינים, לפי שאין תורה נקנית אלא מתוך שמחה.
ואל ימנע עצמו מכל שמחת מצוה ומכל הנאת מצוה, כדי שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר הרע, ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאוותו. ואם יחלש לבו על מיעוט אכילתו, טוב לו שיאכל שתי פעמים ביום מעט מעט ולא ימלא כריסו בפעם אחת. ואם לא יזדמן לאכול שתי פעמים, יהיה אצלו מן המרקחת המשמחת הלב, ויאכל ממנה מעט ויתחזק לבו. גם אם יראה בעיניו שיהיה צריך להתענות יום או יומים בשבוע, יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לה נקרא קדוש, ובלבד שלא יתבטל מן התורה ומן המצוות עבורה. כל אדם יכול לדעת בעצמו, איך יגדור לפי עניניו. והראש לכל הגדרים שישמור עיניו במה שאינו שלו. ואם ימעט ראייתו ממה שאינו שלו, נקרא צנוע וביישן, כמו שאמרו (שבת נג ב) על אותה אשה שהיתה גידמת ולא הכיר בה בעלה עד יום מותה, ואמרו עליו: כמה צנוע איש זה שלא הכיר באשתו! ואם ישמור עיניו, נמצא לבו שמור, ומתוך שלבו ועיניו שמורים, נמצא כולו שמור.
תשובת המשקל כיצד? כפי הנאה שנהנה מן העבירה, יעשה לו צער בתענית ובמיעוט אכילה ושתיה, ובענין המשכב ובענין כל ההנאות ימעט.
תשובה הכתוב כיצד? אם בא על הנדה ויש לו בזה כרת, או שעבר על חייבי מיתות בית דין או מלקות, יקבל עליו להצטער ולעשות צער לעצמו כענין הכתוב בתורה. והנה הרוקח כתב, היאך יעשה צער לעצמו על כמה עבירות. וכן מצינו בתלמוד, שהיו רגילים בתענית אפילו על חטא קל מאד, אפילו בדיבור בעלמא. כמו שאמר חכם אחד (חגיגה כב ב): בושני מדבריכם בית שמאי, ועל זה ישב בתענית עד שהושחרו שיניו. וכן (בבא מציעא לג א): מעשה ברב חסדא שאמר לרב הונא: תלמיד ורבו צריך לו, מהו שיעמוד לפניו? אמר ליה רב הונא לרב חסדא: לא צריכנא לך! ועל זה ישב (רב חסדא) בכמה תעניות.
וכן מצינו (תנא דבי אליהו פרשה ב) בדוד, שנסתלקה שכינה ורוח הקדש ממנו עשרים ושתים שנה, ובכל יום ויום היה מוריד דמעות והיה אוכל פתו באפר, שנאמר (תהלים קב י): "כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי". אמר לפניו: רבונו של עולם! קבלני בתשובה שלימה לפניך, כדי שאזכה הרשעים בעולם, שנאמר (תהלים נא טו): "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו" - כל אדם ילמד מדוד בענין התשובה. וכן מצינו באדם הראשון, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב מאה ושלשים שנה בתענית, ופרש מן האשה, והעלה זרי תאנים על בשרו.
ואם אדם עשה תשובה וחוזר לסורו, אפילו עושה כן הרבה פעמים, לעולם יכול לעשות תשובה. אך יש להחמיר בתשובה שניה ושלישית יותר מבראשונה. וגרסינן בירושלמי (פאה פ"א ה"א): מי שהיה רשע כל ימיו ועשה תשובה - הקדוש ברוך הוא מקבלו. אמר רבי יוחנן: ולא עוד, אלא כל עבירות נחשבות לו כזכיות. ובפרק יום הכפורים מכפר (יומא פו ב): אם עשה תשובה מאהבה - זדונות נעשות לו כזכיות, מיראה - זדונות נעשות לו כשגגות. וכל אותם שאין להם חלק לעולם הבא ונידונים בגיהנם לדורי דורות - דוקא אותם שמתו ברשעתם. אבל אם עשו תשובה - אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ולא יחשוב אדם: הואיל וחטאתי והחטאתי אחרים, לא אוכל לשוב! ומרפה ידו מן התשובה - חלילה מעשות זאת! כי אמרו בפרק חלק (סנהדרין קב א): אפילו ירבעם שחטא והחטיא - הקדוש ברוך הוא אמר לו: עתה תשוב! ולא רצה. (פרקי דרבי אליעזר פמ"ג, מנורת המאור סימן רפד. ועיין בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב): צא ולמד מאחאב מלך ישראל, שגזל וחמד ורצח, וקרא ליהושפט מלך יהודה ונתן לו מלקות בכל יום שלש פעמים, ובצום ובתפילה היה משכים ומעריב לפני הקדוש ברוך הוא, ולא שב אל מעשיו הראשונים, [ונרצית תשובתו], שנאמר (מלכים א כא כט): "הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו". ואמרו בפסיקתא (דרב כהנא פיסקא דשובה, שיר השירים רבה א ה אות לו, ירושלמי שם. ועיין תענית כה ב וברש"י שם ד"ה שכן): אם היה למוד לאכול בשלש שעות אוכל בשש, [ואם היה אוכל בשש אוכל בתשע]. ומהו (מלכים א כא כז): "ויהלך אט" - אמר רבי יהושע בן לוי: שהלך יחף. וממנו ילמד כל אדם! ועוד (פרקי דרבי אליעזר פמ"ג): צא ולמד ממנשה בן חזקיה, שעשה כל תועבות רעות שבעולם, וקבלו הקדוש ברוך הוא בתשובה. ועוד (סנהדרין קג א): אמר רבי יוחנן: כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה, דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנה, וקבלו הקדוש ברוך הוא.
ועתה בדורות האלה, אשר בני אדם חלשים מאד בגופם, ואין להם כח כבראשונה, מה יעשה אדם שחטא כל ימיו בלשון הרע ובחניפות ובכל המידות [הרעות] כולן, ולא נזהר כל ימיו בגופי המצוות, מחמת שלא ראה אדם (שלא היה) מקיים אותן שילמד ממנו, ולא חש כל ימיו להתפלל ולברך הברכות, וכן בכל המצוות, איך יסבול צער לפי מה שעבר? כי הלא אין חקר ואין מספר לרובי העבירות לאדם שאינו מדקדק במעשיו! לכן יש לשום דרך לפני בני אדם המתנדבים לשוב. ויש חילוק בין אדם לאדם.
כיצד? אם זה החוטא בעל תורה, ואם יכבידו עליו בעניני הצער והתענית אז לא יוכל לתקן מידותיו הרעות, יש להקל עליו במיני התענית והצער, ויש להורות לו שיעסוק בתורה בעסק גדול. וכן אמרו (ויקרא רבה כה א): אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה למוד לקרות דף אחד - יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד - ישנה שני פרקים. אלמא יש כפרה ברוב לימוד. ויעשה חסד ואמת, ובזה יתכפרו עוונותיו, שנאמר (משלי טז ו): "בחסד ואמת יכופר עון", ויטרח לעשות כל מצוה ומצוה כמאמרה, ויטרח לזכות הרבים, ולגמול חסדים לבני אדם, ולהתפלל בכוונה ובהכנעה ובקריעת הלב, ולבקש מחילה מאת השם על כל פשעיו. וימנע עצמו משחוק וטיולים ודברים בטלים ומלשמוע חידושי העולם.
וכן ימנע מכל דברי [העולם]. וישער בעצמו בשיעור מכוון, איזה דבר יוכל לעשות, ומה יוכל לסבול עם עסק התורה והמצוות. וישתדל לעולם שיהיה נכנע לאלהים, ולכל הפחות יום אחד בשבוע יתענה, ובאותו היום יפנה עצמו מכל דבר שבעולם, וישב יחיד לבדו, ויערוך מחשבות בלבו לאלהים להידבק בו, ולהיות מר רוח על שעמד במרד נגד המלך הגדול, ויבכה ויתאבל בשברון הלב, וירבה בתחנונים, וירבה בתשבחות, וילקה עצמו באותו היום שלוש פעמים. ובשעה שמלקים אותו יאמר (תהלים עח לח): "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו", וכן יאמר בכל מלקות ומלקות שלוש פעמים. וכן יעשה כל הימים, עד שימצא חן לפני המלך העליון.
ואם החוטא הבא לעשות תשובה הוא אדם שאינו יכול ללמוד, או שהוא מטופל, או שהוא עם הארץ, או שהוא למדן אך אינו יכול לכוף עצמו לשמור את כל דברי הספר הזה - לכל אלה יש להחמיר לסבול יסורים קשים. ואין היסורים שוים לכל אדם, כי יש אדם שהוא בריא מאד ויש שהוא חלש. הלא בהיות בית דין בירושלים בלשכת הגזית והיו דנים דיני נפשות ומלקיות, היו אומדים במלקיות כפי כח האיש הנלקה. וכן יש לעשות עכשיו, הכל לפי ענין האיש. יש אדם, שאם מחמירים עליו בענין הצער, יעזוב לגמרי ולא יעשה תשובה, לכן צריך החכם לחקור ענין האיש ולהורות לפי ראות עיניו.
ועתה יש לכתוב עניני הצער לפי כל עבירה ועבירה. הבא על הגויה, יתענה וילקה, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין לכל הפחות ארבעים יום, או יתענה שלושה ימים לילה ויום, שלוש שנים פעם לשנה. ואם אחר התשובה יחזור לסורו, יחמיר יותר עליו: בימות החמה ילך במקום נמלים הרבה וישב ביניהם ערום, ובימות החורף ישבור הקרח וישב במים עד החוטם. ואם עוד יחזור לסורו, יחמיר עליו יותר ויותר.
המוציא שכבת זרע לבטלה, יתענה ארבעים יום, ואפילו אינם רצופים, וישב במים בימות החורף כדי צליית ביצה וגמיעתה כל הארבעים יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ודבר חם, לבד משבתות וימים טובים, וירחץ הראש מעט במים פעמים או שלוש כל אותם ארבעים יום.
ואם חיבק או נישק אשתו נדה, יתענה ארבעים יום. הבא על אשתו נדה, יתענה ארבעים יום רצופים, וילקה בכל יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא מאכל חם, לבד משבתות וימים טובים, ולא ירחץ כל אותם הימים, ויתודה בכל יום. המנשק שאר נשים או מחבקן, יתענה שני וחמישי, ויתרחק מפתח ביתה. רבע בהמה חיה או עוף, יתענה ולא ירחץ ארבעים יום. ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקין זה לזה.
רוצח ילך בגולה שלוש שנים, וילקה בכל עיר ועיר, ויאמר: רוצח אני! ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא יגלח שער ראשו וזקנו אלא פעם אחת בחודש, ויקשור ידו אשר רצח בה בזרועו ובצוארו, וילך יחף, ויבכה על חטאתו, ויתענה בכל יום עד שיגמור תעניתו וגלותו, ואחר כך יתענה שנה אחת שני וחמישי. אם יחרפוהו - ישתוק. ואותן שלוש שנים לא ילך בטיול ושחוק. וכשיגלה ישכיב עצמו לפני פתח בית הכנסת ויעברו עליו העוברים ושבים, אך לא ידרכוהו.
משומד יסיר מלבושיו הנאים, ויתאבל ויבכה ויצטער כל ימי חייו, יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם בשבתות וימים טובים, וירחץ מעט, ולא יחוף ראשו כי אם פעם אחת או פעמים בחודש. ולא ילך לשחוק ולא לנישואין, כי אם בברכת נישואין לבדה. ויתרחק מעבודה זרה ומעובדיה, ולא ישב אצל גלחים וכומרים, ולא במקום שמדברים דברי מינות, ויתרחק מפתח ביתם, ולא יהנה מהם. ומיד כשישוב צריך טבילה, ויסבול צער ויסורים כנגד חטאיו, כי כפר בעיקר וחילל שבתות ובעל נכריות ועבר כריתות ומיתות בית דין. לכן צריך יסורים גדולים ותשובה גדולה.
הבא על אשת איש או על נערה המאורסה, הרי זה אוסרה על בעלה כיון שנתרצית, וחייב עליה מיתת בית דין, לכן יסבול הצער הקשה כמיתה: [בימות החורף] ישב בשלג או בקרח בכל יום פעם או פעמים או שלש פעמים, ובימות החמה ישב לפני זבובים או לפני דבורים או [יסבול] שאר יסורים הקשים כמיתה. ויתוודה בכל זה בבכי ואנחה. ושנה תמימה לא יאכל מאכל חם, ולא ירחץ כי אם בערבי שבתות וימים טובים מעט, ולא יראה שום שחוק, רק לשמוע ברכת חתנים, ולא יעדן עצמו בשום דבר, וילקה בכל יום, וישכב על הארץ או על דף אחד בלא כר וכסת, כי אם בשבתות וימים טובים ישכב על תבן וקש וכר בראשו, [עד] כי יסיר הרוח הגסה שבו, ואותה תאוה. וחיי צער יחיה, וילבש שק על בשרו. ולא ידבר מענין תאוות נשים, ולא יסתכל בנשים ובתכשיטיהן, אפילו כשאינן עליהן, ולא ישמע קול ניגונן, ולא יהיה עם הנשים כלל, לא ברמיזה ולא בשום דבר, ואפילו עם אשתו כשהיא נדה לא יתייחד עמה בשום ייחוד.
הנשבע לשקר או מעל בחרם, יש לו ללקות כמה פעמים כל ימי חייו ויתוודה ימים רבים, ולאחר כן ייזהר לבלתי השבע אפילו באמת, לא בתורה ולא בנשמת אבותיו, אך ידור בחיי ראשו. אבל ישבע לקיים את המצוות. וייזהר שלא יוציא שם שמים לבטלה מפיו, ויזדעזעו איבריו כשיזכיר את השם, ברוך הוא, וייזהר בברכה לבטלה. ואם שגג ובירך ברכה לבטלה, יאמר אחריה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! ואותם המרגילים בפיהם ובפי זרעם להזכיר שם שמים לבטלה, אוי לנפשם ולזרעם כי כן לימדו לשונם. לכן ישמור ויגדור עצמו וזרעו וחביריו הנשמעים לו - מלהזכיר שם שמים לבטלה. ואם הוצרך זה השב לעשות שבועה לבעל חובו אפילו באמת, יתענה אותו היום בכל שנה.
אם הורגל לדבר בבית הכנסת ולעשות שחוק וקלות ראש, מעת שישוב ייזהר שלא ידבר בבית הכנסת שום דבר של חול, ואפילו שלא בשעת התפילה, וישב במורא גדול, ויתפלל בהכנעה. ויתענה ארבעים יום, בין רצופים בין מופלגים, וילקה בצנעה בכל יום.
גנב או לקח רבית יבקש ממנו מחילה, ויתענה ארבעים יום. וייזהר מלקבל פקדונות, ולא ירגיל ללכת אל ממון חבירו, ויעשה גמילות חסד בגופו ובממונו, ויוותר משלו לעמלי תורה יראי השם, ברוך הוא. וזה שלקח רבית, אם היה יכול שלא ליטול רבית אפילו מן הגוי, היה טוב.
המלשין חבירו, הרי הוא משניאו בעיני השר ומעליל עליו, ולוקח ממונו, וממית רעהו ואשתו ובניו - יפרע לחבירו כל מה שהפסיד, ויבקש ממנו מחילה, וילקה, ויתענה יותר משנתים, ויתוודה כל ימי חייו, כי נחשב כאילו הרג חבירו ואשתו ובניו, וכמה עבירות עשה, על כן ישבר רוחו. ואם אין לו מה לשלם, ירבה עליו רעים, ויבקש ממנו מחילה, ויצמצם, ויפרע לו או ליורשיו.
הולך רכיל כיוצא בו, ואין לו רפואה, [אלא אם כן] יבקש ממנו מחילה, ויתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, [ויתוודה] כל ימי חייו, ויהיו כל עסקיו במצוות ובעסק שלום בין כל אדם, ובין איש לאשתו.
המכה חבירו וציערו, בין בממון בין באונאת דברים, אין לו כפרה, אם לא ירצה את חבירו. ואין יום הכפורים מכפר אלא עבירות שבינו לבין המקום, אבל שבינו ובין חבירו צריך לפייסו (יומא פה ב). המגביה ידו על חבירו, [אף על פי שלא הכהו], נקרא רשע (סנהדרין נח ב), ויבקש ממנו מחילה ויתכפר.
המלבין פני חבירו יתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, ויתוודה כל ימי חייו. המכנה שם לחבירו יבקש ממנו מחילה בפני רבים, ויתענה ארבעים יום, ויתוודה בצנעה בכל יום.
המאנה את הגר יבקש ממנו מחילה, וילקה, ויתוודה, ויתענה ארבעים יום.
המקניט את חבירו יביא שלש שורות של [שלשה] בני אדם, [שנאמר (איוב לג כז): "ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי". ואין צריך לבקש [ממנו] יותר משלש פעמים. ואם מת - יוליך עשרה בני אדם על קברו ויאמר: חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שהקנטתי אותו (יומא פז א)! ומתחילה ילך המקניט למי שהקניטו ויאמר: פשעתי בך! ואם אינו מקבל, יביא (עשרה) [שלשה] בני אדם ויבקש ממנו מחילה בפניהם. ודוקא שלא ביזהו ברבים, אבל ביזהו ברבים, לא די [שיבקש ממנו] מחילה בפיוס בינו לבינו. ולא יהא המוחל אכזרי (בבא קמא צב א). ואם הקניטו והוציא עליו שם רע, אין לו מחילה עולמית (ירושלמי בבא קמא פ"ט ה"י), אלא אם כן יתענה וילקה בינו לבין עצמו ארבעים יום או יותר.
המחלל את השם, חילול השם הוא עון גדול מאד. ומהו חילול השם? (יומא פו א): אמר רב: כגון אנא דאזילנא לבי טבחא, ושקילנא בישרא, ולא יהיבנא דמי לאלתר (כגון אני כשהולך אני לאיטליז ולוקח בשר, ואיני נותן דמיו מיד), פירוש, מביא עצמו לידי זלזול דגזל, והעולם לומדים ממנו ומזלזלים יותר. רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, פירוש, העולם מזלזלים ולומדים ממנו להקל יותר. יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחביריו בושים מחמת שמועתו, פירוש, שאומרים עליו מעשים שאינם מהוגנים ובני אדם לומדים ממעשיו ונושאים קל וחומר ממנו, ומורים היתר על גופי עבירות.
אמר רבי אבהו משום רבי חנינא (קידושין מ א): נוח לו לאדם שיעברו עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, פירוש, שלא ילמדו בני אדם ממעשיו. ואמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. ופירש רבינו חננאל: חס ושלום שהותר לו לעבור עבירה, אלא החכמים עמדו נגד יצר הרע שאינו מתאווה אלא אל האיסור ולמלאות תאוותו, וכיון שהולך למרחוק ולובש שחורים, אז לבו יישבר ויימנע מן החטא. אבל לעשות איסורים - כלל וכלל לא! אך מעשים הללו משברים רוע יצר הרע ומונעים אותו מלעבור, כדאמר רבי אילעי, כי יגיעת דרכים ואכסניות ולבישת שחורים משברות יצר הרע ומונעות את האדם מן העבירה.
ואמרו (חגיגה יא ב): כל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם, ואמרו בגמרא (חגיגה טז א): אמר רב יוסף: זה העובר עבירה בסתר, [ואמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר] כאילו דוחק רגלי השכינה.
חילול השם היא עבירה שיש לה פירות, כי כשעשה דבר רע אז אחרים לומדים ממנו. ומזאת העבירה יש לכל אדם לירא מאד מאד, כי חילול [השם] ישנו בכמה דברים ואין לו שיעור. כי כל המבזה מצוה אחת ומיקל בכבוד שמים, נקרא מחלל השם, כי אחרים ילמדו ממנו ויקילו יותר. לכן צריך אדם ליזהר מאד בכל מעשיו, שלא ילמדו ממנו להקל ולזלזל. עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכפורים מכפרים מחצה, ויסורים מכפרים מחצה. אבל נתחלל שם שמים על ידו, אין כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולם תולים ומיתה ממרקת (יומא פו א, ועיין ירושלמי יומא פ"ח ה"ח). על כן ייזהר כל אדם מחילול השם, ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ועיקר תשובה של חילול השם, שיודיע פשעיו לנגד רבים, ויאמר: אל תלמדו ממני, כי אני חטאתי עויתי פשעתי, חיללתי השם, יתברך, באיולתי! ויתענה כמה תעניות, ויתוודה בכל יום עד יום מותו.
על כל עבירה ועבירה שאדם עושה, בין בשוגג בין במזיד, כגון שנגע בנר או הדליק ואינו זוכר שהוא שבת, או שעשה בלא ידיעה, יש לו להתוודות ולהתענות לכל הפחות שני ימים, שני וחמישי. וכן על כל העבירות, גדולות וקטנות, שאדם עושה, יתענה. ובזה יש בו שתי טובות: האחת שהתענית מכפרת, והשניה שיימנע מעבירות, כי יחשוב: אם אעשה זאת אצטרך להתענות! ויימנע מתוך כך מן העבירה.
וזוהי הגדר הגדולה לפני כל העבירות, שיקנוס עצמו, או ליתן צדקה, או לעשות צער בגופו כשעובר. וכן יעשה לכל העבירות שהוא רגיל בהן, כגון: שנאה, וקנאה, ושמחה לאיד חבירו, ודברים בטלים, ולשון הרע, או שלא התכוין בברכות ובתפילה, שזרק הברכות מפיו בלא כוונת הלב, וכל כיוצא באלו. הרבה מאד יבדוק עצמו בכל יום באלה הענינים. ואם פגע באחד מאלו ועבר אליהם, ימהר להצטער ולהתאבל ולהתוודות על איזה עון שעשה, ולבקש מחילה מאת השם, יתברך, בלב נשבר.
ענין גדול הוא הוידוי, כי שנו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מג ב): היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: התוודה! שכן דרך כל המומתין מתוודין, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושע (יהושע ז יט - כ): "בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני, ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי". ומנין שכיפר לו וידויו? שנאמר (יהושע ז כה): "ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה", ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא! ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו: אמור "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיו".
כל מצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל, ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה ו): "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו" - זה וידוי דברים. וכל בעלי חטאות ואשמות, וכל חייבי מיתות בית דין או מלקות, אין מתכפר להם במיתה או במלקות או בקרבן, עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם.
וכיצד יתוודה? יאמר: אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה! וזהו עיקרו של הוידוי. וכל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה - הרי זה משובח! גם זה עיקר הוידוי: "אבל אנחנו חטאנו". וטוב מאד לפרט החטא שלו בתוך הוידוי, כגון אם אכל נבילות וטריפות או שאר דבר איסור, כשיאמר "אשמתי", יאמר "אכלתי דבר איסור". ואם חטא בזנות, כשיאמר "בגדתי", יאמר "בעלתי בעילת זנות", ויפרש בה אם בעל גויה או נדה. ואם גנב, כשיאמר "גזלתי", אז יאמר "מפלוני ומפלוני גנבתי וגזלתי". ואם הוציא שכבת זרע לבטלה, כשיגיע ל"העויתי", אז יאמר "הוצאתי שכבת זרע לבטלה". ואם זנה עם עריות, כשיגיע ל"זדתי", יאמר "זניתי". ואם חילל שבתות, כשיגיע ל"חמסתי", אז יאמר "חיללתי שבתות". ואם חמד, יאמר "חמדתי". וכן לכל אלפא ביתא, לכל אות ואות שבוידוי, יאמר מעין אותה עבירה שעשה.
ויאמר בבכי (ישעיה נה ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח", ואז יועיל לו. ובסוף הוידוי יאמר: עברתי על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, עברתי על חייבי כריתות ומיתות בית דין, עברתי על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה, שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך, ואתה צדיק על כל הבא עלינו! ואמרינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"ט): כיצד מתוודה? רבון העולמים! הרע בעיניך עשיתי, ובדרך רעה הייתי עומד, ושוב איני עושה כן. יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתכפר לי על כל פשעי, ותמחול לי על כל עוונותי, ותסלח לי על כל חטאותי!
כללו של דבר: ישוב אדם מכל המידות הרעות. [והשב מ]המידות הרעות צריך חיזוק גדול מאד, כי כבר האדם מורגל בהן וקשה לו לפרוש מהן, ועל זה נאמר (ישעיה נה ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו". ואל יחשוב בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני החטאים והעוונות שעשה - אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא, יתברך, כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד, אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים (ברכות לד ב): מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר: מעלתם גדולה ממעלתם של אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים את יצרם יותר מהם.
כל הנביאים כולם ציוו על התשובה (ברכות לד ב), ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה (עיין יומא פו ב, סנהדרין צז ב). וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלים, שנאמר (דברים ל א - ג): "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך - ושבת עד ה' אלהיך - ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים". גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד ה' אלהיך" (עיין יומא פו א), ונאמר (עמוס ד ו): "ולא שבתם עדי נאם ה'", ונאמר (ירמיה ד א): "אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב", כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק.
התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנאוי לפני המקום, ברוך הוא, משוקץ ומרוחק ותועבה - והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד. וכן אתה מוצא, בלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק את החוטאים בה מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר (הושע ב א): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". על יכניה ברשעתו נאמר (ירמיה כב ל): "כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו", (ירמיה כב כד): "אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך". וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו (חגי ב כג): "ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם". כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה מובדל מהשם אלהי ישראל, יתברך, שנאמר (ישעיה נט ב): "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם", צועק ואינו נענה, שנאמר (ישעיה א טו): "גם כי תרבו תפלה אינני שומע", ועושה מצוות וטורפים אותם בפניו, שנאמר (ישעיה א יב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי", (מלאכי א י): "מי גם בכם ויסגור דלתים", (ירמיה ז כא): "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר" - והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר (דברים ד ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם", צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיה סה כד): "והיה טרם יקראו ואני אענה", ועושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ובשמחה, שנאמר (קהלת ט ז): "כי כבר רצה האלהים את מעשיך", ולא עוד אלא שמתאווים להן, שנאמר (מלאכי ג ד): "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות".
בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר, ואם יחרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ויאמרו להם: אמש היית עושה כך וכך, ואמש היית אומר כך וכך! אל ירגישו להם, אלא שומעים ושמחים ויודעים שזוהי זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם, זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים" או להזכירם לפניו כדי לביישו, ועל זה נאמר (ויקרא כה יז): "ולא תונו איש את עמיתו".
ומי שהוא בעל תשובה יש לו לדרוש במעשים טובים, ולהתרחק מן עשתונות העולם הזה, ולהחזק בעצת השם, ברוך הוא ולחסות בצלו, ולשאת עול תורת השם, ברוך הוא, וחרפת אוילים ובזיון, ולהיות כחרש וכעיור וכמת, כענין שנאמר (תהלים סט ח - יד): "כי עליך נשאתי חרפה - ואתנה לבושי שק - ואני תפלתי לך ה' עת רצון".
