(ברכות ט:): "אהי' אשר אהי', א"ל הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשיעבוד זה ואני אהי' עמכם בשיעבוד גלויות. א"ל רבש"ע די' לצרה בשעתה, א"ל אהי' שלחני אליכם."
עיקר השליחות ודאי לא תגמר כ"א עד סוף כל הגלויות, שאז תגמר התכלית הנשגבה שהיא תעודתן של ישראל. א"כ התורה ומצותי' הם נושאים עליהם כל הענינים שעתידים ישראל להיות בהם לפי התחלפות מצביהם. א"כ גם השיעבודים העתידים, ג"כ צריכה להיות התורה לפי ערכם, ושתהי' ערוכה באופן כזה שתנהג את ישראל לתכליתם גם בין גלי הגליות העתידים להיות. ע"כ היתה נחוצה להם הגילוי מגלויות העתידות להיות, כדי שיעמדו על עיקרה של תורה ותכונתה, שהיא פועלת עליהם להכין להם מעמד גם בתוך חשכת הגלויות, ולצאת על ידה אח"כ מאפלה לאורה. והנה אם היתה השליחות נגמרת בגילוי, כדי להיות עמהם בגלויות העתידות להיות, הי' מורגש בתכונת התורה ההכנה ג"כ למצב הגלויות. אבל באמת היתה הכונה שתהי' הדרכת ישראל ע"פ זה הדרך שיהי' השי"ת עמהם גם בגלויות העתידות, ולא שיאמר להם דבר זה בגלוי, כ"א אהי' שלחני אליכם. והיחש הגלוי יהי' לכל התורה כולה ומצותי' ג"כ לפי מצב של גאולה תמידית בארצם, אלא שכוללת בתוכה ג"כ ההנהגה הדרושה לזמני הגלות. אבל בעת היותם ראויים להיות נגאלים, יש בכחה של תורה לפעול עליהם פעולה של גאולה, כאילו הי' להם גאולה זו נצחית, ולא יחלש כח הגאולה כלל לשעתה מפני שעתידים עוד גלויות להיות, אע"פ שבאמת כל הענינים הם קשורים זה בזה, וכבר בהיותם בארץ הקודש היתה התורה מכינה בעדם מעמד בטוח לעולמים, גם במעמקי הגלויות.
