(ברכות ט:): "וינצלו את מצרים אמר רב אמי מלמד שעשוה כמצודה שאין בה דגן, ור"ל אמר שעשוה כמצולה - שאין בה דגים".
מאזהרת התורה שלא לשוב למצרים, אנו למדים שהי' צריך עצה ושמירה שלא ימשך העם ג"כ ברבות הימים למצרים, כי שם היו עלולים לשוב לשפלות נפשם ועבדותם, ועם זה לתועבות מצרים המורגלים. והנה הכין קורא הדורות ית' עצה מרחוק לבטל את השפעת כח המושך את העם למצרים. והנה דבר הממשיך רבים למדינה אחת, [] בראש הוא אם יש שבר שמה ומקום להעשיר, שתשוקת כל עם רבה לזה, ינהרו שם רבים, וזאת הסבה תקרב גם עמים רחוקים לבא לארצות רחוקות מאתם במקום וברוח. אמנם עם שהורגל לארץ אחת ונתרחק ממנה, הוא יכול לנטות לאהבת החברה של הארץ ההיא, ולא יתכן שלא ימשכנו לבו לה רק בהתבטל שמה סדרי חברה מתוקנים, שאז לא יחפץ איש לשבת בארץ שוממה. ע"כ אמר ר"א שעשוה כמצודה שאין בה דגן, כי ע"י שנטלו ממנה עושרה, שוב לא תמשך אלי' אנשים בתקותם להעשיר, והי' זה די לבטל כח המושך של ישראל למצרים. וח"א שזה לא הי' מספיק מפני הנטי' וההרגל של ישראל שמה, ע"כ הכין השי"ת עצה מרחוק שהושפלה מצרים כ"כ ע"י עוני', עד שלא הי' ביכולתה להנהיג עוד בה סדרי חברה כהוגן, והיתה דומה למצודה שאין בה דגים. שהמצודה שיש בה דגים ינהרו דגים אלי' מאהבת החברה, לא אהבת התועלת לבד, כד' המפרש בפ' לא יחפור גבי מרחיקין מצודת הדג מן הדג. והי' צריך שע"י ענים תתבטל מישראל אהבת החברה להם, למען לא יאבו לשוב שמה, כעצת ד'.
