(ברכות ט:): "וישאילום, א"ר אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם איכא דאמרי בעל כרחם דמצרים ואיכא דאמרי בעל כרחם דישראל, כו'."
לרומם מעלת עם נתון בשפלות העבדות צריך שני ענינים : האחד להורות לו הדרך כי ראוי להיות הוא לאור עמים, א"כ עליו להכיר מעלתו, כי להיות מושל בגוים נוצר לרודד עמים תחתיו כדי להרחיב המוסר והדעת את האלהים בין פראי אדם דבקים בכל תועבה. אך זה יתכן או במקל חובלים ובזעקת מושל, או ע"י אמרי חן והנהגה טובה שמאיליהם ינהרו עמים לאור באור ד', בראותם מה נהדר הוא הגוי הגדול הזה, ויבקשו קרבתם. ובאמת שתי אלה דרושות, הכל לפי ערך העמים וערך מצב מוסרם. שהעמים המתנהגים בתועבות רעות, המפסידות את הישוב המדיני ומחשיכות את הוד נשמת האדם בדרכים נלוזים, ומקלקלים ג"כ דרכי שכיניהם על שלומדים מדרכיהם, להם יאתה להראות חוזק יד, כי בדברים לא יוסרו עבדים שכמותם. אמנם עמים אשר מעט סרו מדרכים היותר מקולקלים, אף כי עוד רחקו מנתיב האור, להם יש תקוה כי יכירו הוד האמת, ובעצמם יבאו לשחר את שם ד'. ע"כ נגד התרוממות הנפש לחוזק מושלים דרוש הי' להיות בע"כ דמצרים, ונגד הרחבת הדעת לראות איך עמים זולתם יבקשו קרבתם, וישחרום וכפר פניהם במנחה ודרכי אהבה, הי' דרוש שתהי' בע"כ דישראל, והמצרים בקשו קרבתם, בהראותם כי הם נהנים בקבלם מהם, והוא צעד נכון למעלה הרמה של "ולו יקהת עמים" העתידה לבא, ככתוב "כספם וזהבם אתם לשם ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך".
