(ברכות י.): "אמר לי' הב לי ברתך. אפשר דגרמה זכותא דידי ודידך דנפקי מנאי בני דמעלי. א"ל כבר נגזרה עליך גזירה. א"ל בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים."
הגזירה עיקר הנחתה היא לפי ערך שלשלת הנצחיות שהסיבות מתיחסות למסוביהם לפי מהלך המציאות. אבל יד השי"ת אוחזת גם במהלך ההוה, להקבילו לטובה מקשרי הסיבות הקודמות ולאגדן עמהם אח"כ, וזו היא מעלת התפילה שנקראת חיי שעה. ע"כ כשאמר לו בתור נביא, ע"ד הגזירה הנמשכת מכח הנבואה, שיש במציאות הנהגה מקבלת לה נצחית. אמר לו כלה נבואתך וצא. אמת היא הנבואה לפי ערך הנצחית לבדה, אבל יש ג"כ חיי שעה, שעליה אמר דוד "בידך עתתי", ותכונתה להועיל היא התפילה, המרוממת את האדם במצבו ההוה ומעברת ג"כ הגזירה הנמשכת מפאת הנצחיות.
