(ברכות י.): "מאי דכתיב ברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קדשו, א"ל בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד, מדת בשר ודם צר צורה ע"ג הכותל וא"י להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, והקב"ה צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים".
פעולת בשר ודם שפועל על זולתו הוא רק מצד החיצוני של הזולת, שאין יחש וערך לנמצא אחד עם חבירו רק מצד החיצוניות שלהם, ע"כ יוכלו לפעול זה על זה פעולות חיצוניות. ע"כ בשר ודם כל פעולותיו אינם כ"א חיצוניות, צר צורה ע"ג הכותל וא"י להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, שהפנימיות של כל נמצא מתעצם בו עצמותו ולא לזולתו לשלח יד בו. אבל הקב"ה יחשו אל ברואיו כולם יחש שוה הוא כחיצונותיו כן פנימיותו והוא ית' מלא את כל, וגם קיומם העצמי הפנימי הוא הכל משפעו ורצונו ית'. א"כ פעולתו עליהם גם בפנימיותן, ועיקר הדבר בפנימיותן, כי מה ערך יש לפעולות החיצוניות לגבי הפעולות הפנימיות, שהם נפעלים רק מיד השי"ת, שהוא פועל בשוה על חיצוניותן ופנימיותן, "ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין". ע"כ יחש הנפש האנושית אל השם ית' היא ג"כ מצד עצמה ופנימיותה. ע"כ ברכי נפשי את ד', ותבקש את ד' ותמצאנו בתוכה בעצמה בשכלה ורגשותי' הנעלות, וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיון שאנו רואים יחש פעולת הבורא ית' לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותן. והנה היחש והשליטה ויד ד' ית' בהיצורים הבלתי שכלים ומרגישים, אותו היחש נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו ית'. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת, א"כ תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה. וזו היא שלמותה, שתכיר יד ד' בה ושפעו עלי' ועל כוחותי', ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כחה, ותברך לשמו באהבה וחדות עז.
