(ברכות י.): "דר במעי אמו ואמר שירה, יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ובמזלות ואמר שירה, ינק משדי אמו ונסתכל בדדי' ואמר שירה, ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, נסתכל ביום המתה ואמר שירה".
הבדל יש בין המסתכל רק בהשקפה שטחית על המציאות, הוא לא יוכל להכיר רוממות ה' והדר גאונו ועם זה הוד נפש האדם, רק מהדברים הגלויים בסימני החכמה שבמציאות. כדברי חוה"לי, שבסימני החכמה הגלויים המשכיל והכסיל שוין בהם. אבל החכם האמיתי, הוא יחדור אל סימני החכמה הצפונים, שלעין הרואה רק חיצוניות הדברים לא יולד מהנה שום רוממות נפש. אבל החכם האמיתי, יכיר החוט של חסד ההולך בכל המעשים כולם מהתחלתם עד מטרתם, ויכיר נפלאות השם ית' ויודה לשמו. ומטוב לב ישיר על ד' ועל טובו, ויכיר הוד נפשו המכרת את הדרת מלך הכבוד. ע"כ דוד ע"ה שבו חובר עומק הדעת עם נועם השירה האלהית, אמר שירה על הדברים שרק בחכמה והשקפה רבה יוכר הודם ופלאם. דר במעי אמו, לפי החיצוניות אין להפליא כ"כ, מקרה האדם בזה כמו שאר החיים הבלתי מדברים, אז הוא במדרגת השרצים ג"כ שהם במדרגה הנמוכה של מערכת החי. אבל כשהתבונן, כי בהיותו במצב הנמוך הזה אז נגמרו ונוצרו כל יצוריו כולם, וכל האיברים המשמשים לכוחות הנפש היותר נשגבות אחד מהם לא נעדר. א"כ מה רבה התכונה הנעשה בבטן המלאה ביצירת האדם, שאז במצב רחוק משלמות והתפתחות כזה, צריכים שיוכנו לו כל הכוחות וכל הכלים הרוחניים והגשמיים שיצטרכו לו בהיותו אדם המעלה, המחבק זרועות עולם ומרחבי אין קץ בדעו ושכלו. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה. לפי ההשקפה השטחית, אין העולם החיצוני פועל כלל על האדם עדי יגדל וישא עיניו, ובלמדו ספר ישכיל אז ערך העולם החיצוני הגדול והרחב. אבל בעומק הדעת נבין שלא לשוא נקשרו חושי האדם ורגשותיו עם כל הסביב לו. ויש לדעת שאין השכל השלם, שבחכם היותר נשגב נוצר בו מאין, רק הוא התפתחות ממה שהוכן בו מראשית יצירתו. וכיון שאנו רואים שבהשתלם האדם בשכלו, פועל עליו העולם החיצוני לאין ערך ושיעור, על רגשותיו ודעתו וכל כוחותיו הנפשיות, עלינו להכיר מזה שתיכף בהפתח עיניו ומצא עצמו בתוך העולם החיצוני, כבר התחילה החכמה לרקום את היחש הנפלא הזה, אף שלא הוכרו תוצאותיו כלל עדנה. ועל ההכנה הנפלאה הזאת, הנרקמת בסתר בחסד עליון לתכליתו הנשגב, אמר שירה.
