(ברכות ט:): "מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי, משמע מעיקרא ומשמע לבסוף, מאי דבעינן למימר, מ"ט, תקינו רבנן לאחר שמ"ע ברכות, לימרו מעיקרא, אר"י ברי' דר"ש ב"פ הואיל ולא אמרו דוד כ"א לאחר שמ"ע פרשיות כו'".
כשנבא לדון אימתי ראוי להתפלל תפילה קצרה על התפילה שתהי' לרצון, אם לפני התפילה או לאחרי', אז יש לנו פנים לכל אחד משני הצדדים. יש יתרון להתפלל תפילה זו לפני התפילה, כי היא תעורר לב האדם שתהי' תפילתו בכונה רצוי', וזוהי שלמות גדולה, לבד התועלת הנמשך מהתקבלות התפילה למלא הבקשה. אבל לעומת זה יש יתרון במה שיאמר אח"כ אחר התפילה, כי ראוי לשום אל לב, כי תכלית התפילה היא שתוסיף תת פרי' בהנהגת האדם, שיהיו טובות וכשרות ג"כ אחר תפילתו, מעין של התרוממות נפשו בתפילתו. וכדברי החבר בכוזרי, שמאור התפילה יגיה הנפש וימשך עד עת תפילה אחרת, שתלך הלך והתקדר מעט עד אשר תחדש אורה בתפילה האחרת. א"כ ראוי להתפלל אחר התפילה שיהיו לרצון הדברים והגיון הלב, שבכלל זה הרצון הוא שפעלו פעולתם יפה על הנפש גם באותן השעות שהוא נפרד מהתפילה. ע"כ יאתה ביותר לומר תפילה זו בהיותו מוכן להפטר מתוך תפילתו ולצאת לעסקיו הנפרדים מרעיוני קודש. אמנם אין לכחד כי יש אפשרות, שתפעל התפילה לשעתה על האדם רגשי קודש גבוהות כאלה, שאי אפשר לו להתאימם עם הנהגתו. א"כ היה ראוי להתפלל על הרגשות הללו שתהיינה מקובלות לשעתן, דהיינו לפני התפילה יתפלל שיתרומם בתפילתו למעלה רמה. ע"כ למדנו מדאמרה דוד לבתר שמ"ע פרשיות, שיותר יש תועלת בהתרוממות התפילה הקרובה למדותיו המעשיות שהן יכולות להתקיים בפועל. וזה יותר עקרי בתכלית התפילה מההרגשות היותר נעלות, שאינן כ"א לשעתן אע"פ שגם הנה טובות ונחמדות הנה. וע"כ הי' דוד נעים זמירות ישראל, הוא הגבר הוקם עלנ, דהיינו שיש לו קיימא בעלייתו ברגשותיו הנעלות. כי היה משתדל שיהיו מעשיו דומים לרגשוחיו הגבוהות בעת תפילתו תפילת ישרים, וממנו נלמד עקר תועלת הבאה מהשתפכות הנפש לפני קונה בתפילתה, שהיא הדרך הקרובה אל ההנהגה התמידית בחיים, וממילא ילמד האדם לקדש את החיים, עד שיהיו קרובים לרגשי הקודש המושכלות בשעות הקדושות של התפילה.
