וביאור העניין, כמו שכתוב בזוהר הקדוש ותיקונים בכמה מקומות, דבינה איהי תשובה עילאה, והאם רובצת על האפרוחים וכו'. דהיינו שעל ידי שמתבונן בגדולת ה' בהעמקת הדעת, ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים ובטוב טעם ודעת, כעניין שנאמר "לאהבה את ה' אלקיך" משום "כי הוא חייך" וכו', ולא די לו באהבה טבעית המסותרת לבד וכו' – וכן ביראה ופחד או בושה וכו', כנודע – אזי נקראת האם רובצת על האפרוחים וכו'.
והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא, כמו שכתוב: "ישקני מנשיקות פיהו" וכו', כנודע. ועל זה נאמר "ובכל נפשך", שהם הם כל חלקי הנפש, שכל ומידות ולבושיהם, מחשבה דיבור ומעשה, לדבקה כולן בו יתברך. דהיינו המידות במידותיו יתברך, מה הוא רחום וכו', והשכל בשכלו וחכמתו יתברך, הוא עיון התורה, דאורייתא מחכמה נפקא. וכן המחשבה במחשבתו יתברך, והדיבור בדבר ה' זו הלכה, וכמו שכתוב "ואשים דברי בפיך", "ודברי אשר שמתי בפיך". והמעשה הוא מעשה הצדקה, להחיות רוח שפלים, כמו שכתוב: "כי ששת ימים עשה ה'" וכו', כנודע במקום אחר. וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד, כשהיא מחמת אהבה וכו'.
ולפי שפגם הברית בהוצאת זרע לבטלה, ואין צריך לומר בעריות או שאר איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן (כי חמורים דברי סופרים וכו'), פוגם במוח, לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא. וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו: אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים; לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים וכו'.
והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל. וככה הוא בחבל נחלתו וכו'. וזהו שאמר הכתוב, "בחסד ואמת יכופר עוון" וכו', ואין אמת אלא תורה וכו', ועוון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה וגמילות חסדים, כדאיתא בסוף פרק קמא דראש השנה.
