כל בעל נפש תיקר נפשו בעיניו ואל יחוש על ממונו, כדי שלא יחטא על הנפש וכדי לזכות את נפשו, כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וישים עצמו אכזרי כעורב על גופו ועל בניו ובני ביתו כדי לזכות את נפשו, כי הגוף כלה ואבד כצל עובר, וכל הנאות הגוף אינם אלא לפם שעתא, הבל המה, מעשה תעתועים, והנפש תשוב אל האלקים ופרי מעלליו יאכל לפי מעשיו, אם טוב ואם רע, ושם הוא הענג האמתי, והכבוד האמתי והענש האמתי כמה מאות שנים לפי פלס ומאזני משפט אשר ביד אל דעות ה', וגרים אנחנו בעולם הזה כאורח נוטה ללון בדרך במלון, שאינו חושש לשום דבר עד כי יבוא ביתו, כן צריך האדם להתנהג כל ימי היותו בעולם הזה, ולא יחוש אלא לזכות את נפשו לעולם הבא, כי שם ביתו:
והזוכה לאהב את ה' אהבה אמתית כאשר יאות, לא יחוש גם על נפשו אשר בקרבו, רק על נפשו האמתית שהוא קדשא בריך הוא שהוא נשמה לנשמה על דרך שפרש בזהר הקדוש (ח''ג דף סז.) אקרא דכתיב נפשי אויתך בלילה (ישעיה כו ט). ויהא לבו בוער באש לעשות נחת רוח ליוצרו דוקא, עד שאם היה נכנס תחת האפשרי שבעברו כל עברה יזכה לחיי העולם הבא, ובעשותו מצוות ומעשים טובים יירש גיהנם, חס ושלום, היה בוחר מות מחיים בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, כי יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים, ושיתרצה מלך רם ונשא אים ונורא מלך הכבוד, אשר לגדלתו אין חקר, לקבל נחת רוח ממנו, אשר נחנו מה, הלא זה טוב מאד מכל חיי העולם הבא. וכשאנחנו מבקשים שנזכה ונחיה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא, הינו נמי כדאמר קרא (תהלים ל יג) למען יזמרך כבוד, דהינו השכינה, באפן שהכל הולך אל מקום אחד לעשות נחת רוח ליוצרנו. בזה צריך להיות כל מגמתנו כל ימי חיינו, וזה כל האדם:
