השתיקה מהדברים - (אבות פ"א מי"ז): אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. וכן אמר שלמה המלך, עליו השלום (משלי יז כח): "גם אויל מחריש חכם יחשב". ואמר החכם: כשאני מדבר, הוא [הדיבור] מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם שאינו הגון, אותו הדיבור מושל בי ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה, וכשאיני מדבר אני מושל מלאמרו ומלהסתירו.
אמרו רבותינו (ילקוט שמעוני בהעלותיך רמז תשלח): שני דיקולוגין היו עומדים לפני אנדריינוס, אחד היה מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה. אמר המלך לאותו שהיה מלמד על הדיבור שהוא יפה: היאך אתה אומר? אמר לו: מרי! אלמלא הדיבור [היאך המלכים מתמלכים בעולם], היאך הספינות פורשות לים, היאך המתים נגמלים חסד, היאך הכלות משתבחות, היאך משא ומתן בעולם? מיד אמר לו המלך אנדריינוס: יפה דברת! אמר לו למלמד על השתיקה שהיא יפה: היאך שיבחת את השתיקה? מיד בא לדבר, עמד אותו שהיה מלמד על הדיבור שהוא יפה וסטרו, אמר לו המלך: למה סטרת אותו? אמר לו: מרי! אני למדתי משלי על שלי, כי למדתי מן הדיבור על הדיבור, וזה בא ללמד משלי על שלו, לכן סטרתי אותו. אמר לו: לא כך אמר שלמה? לא אמר האלהים שתהיה יושב ושותק כחרש, אלא אמר (משלי י יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל", פירוש - חושך ומונע מלדבר בחבירו.
אין לך גדול מאהרן ומרים, שהבאר עולה ומשקה בזכות מרים, עליה השלום, וענני כבוד מקיפים לישראל בזכות אהרן, וכיון שנתנו רשות לפיהם ודברו במשה - מיד נפרעו (במדבר יב). ועל כמה ענינים השכינה מסתלקת מישראל: משום שפיכות דמים, עבודה זרה ולשון הרע.
מעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה ונתן לעבדו לשונות לבשל, עשה מהן מבושלות ועשה מהן קשות, הכניס לפניהם הרכות וחזר ונתן לפניהם הקשות, קרא לעבדו ואמר לו: מה ראית לעשות כך, מהן רכות ומהן קשות? אמר לו: להודיעך שהכל מן הלשון, אם אדם רוצה עושה אותה רכה או קשה (עיין ויקרא רבה לג א).
אמרו לחכם: מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה? אמר להם: הדיבור מצאתי נחלק לארבעה חלקים: האחד, כולו נזק, כגון בני אדם הרגילים לקלל בני אדם [ולדבר] דברי נבלה. השני, נזק מצד אחד, כגון שמשבח אחד לקבל ממנו תועלת, ובאותו השבח שמשבח הוא מכעיס את שונאו ויזיק למי שמשבח לשונאו. השלישי, לא נזק ולא תועלת, כגון דברים של הבל, איך נבנית חומה פלונית וכך וכך הוציאו עליה, וספורי מלכים ושרים. הרביעי, שכולו תועלת, כגון התורה ודברים שהם תלויים בה.
אבל יש חכמי התורה המחלקים [את הדיבור] על חמישה חלקים: האחד - מצוה, השני - נזהר ממנו, השלישי - נמאס, הרביעי - נאהב, החמישי - מותר: מצוה, היינו לדבר בדברי תורה ויראת שמים. נזהר ממנו, כגון עדות שקר ונבלות פה ורכילות. נמאס, שאין בו לא עבירה ולא תועלת כרוב סיפורי העולם, כגון לדבר מזה שנעשה כבר, וממנהג מלכים, וכמה דברים מעניני העולם. נאהב, הוא הדיבור המשבח מעשים טובים ומגנה מעשים רעים, ולשבח מעשי הצדיקים, כדי שייטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם, ולגנות הרעים עד שיתגנו וימאסו בעיני בני אדם, וימח זכרם, ויתרחקו מהם, ולא יתנהגו במנהגם. המותר, הוא דיבור של סחורה לפרנסה, וענין מלבושים, וענין אכילה ושתיה ושאר צרכיו, ומי שממעט דבריו בענין זה הוא משובח. לפי דברי חכמים רוב דברי העולם אין בו צורך. מלבד דברים שיש איסור גדול לדבר בהם, כגון ליצנות, וחניפות, ושקר, ולשון הרע. ועל אלו הארבעה יש לכתוב שער לכל אחד בפני עצמו לקמן.
בכמה מקומות טובה שתיקה, כגון אדם שפוגעת בו מידת הדין כמו באהרן דכתיב (ויקרא י ג): "וידום אהרן". ואם שמע בני אדם שמחרפים אותו - ישתוק. וזאת היא מעלה גדולה לשתוק למחרפים. וגם ירגיל אדם עצמו לשתוק בבית הכנסת, שזוהי צניעות. וזה צריך זריזות גדולה לכוין לבו בתפילה. ואם הוא יושב בין החכמים, ישתוק וישמע דבריהם, כי כשהוא שותק - שומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר - אינו מוסיף ידיעה. אך אם הוא מסופק בדברי החכמים, ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאד. שלמה המלך, עליו השלום, אמר (קהלת ג ז): "עת לחשות ועת לדבר", פעמים שהדיבור טוב ופעמים שהשתיקה טובה. ואמר החכם: כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר, הידבק בשתיקה פן תדבר שטות. עבור שהלשון קלה מאד, צריך ליזהר מאד להכביד הלשון לשמור אותה שלא תדבר. רוב דברים כמשא הכבד, וכבידות של רוב דברים יותר מכבידות של רוב שתיקה. ואם שמע שחבירו מדבר, ישתוק עד שיסיים דבריו, כי "משיב דבר בטרם ישמע אולת היא לו וכלימה" (משלי יח יג).
מי שהוא רגיל בשתיקה, ניצול מכמה עבירות: מחניפות וליצנות, מלשון הרע, משקרים וגידופים. כי כשאדם מחרף ומגדף אותו, אם יענה לו יוסיף לדבר לו כפלים. וכן אמר החכם: אני שומע דבר הרע ואני שותק. אמרו לו: ולמה? אמר להם: אם אשיב ואענה להם למחרפי, אני ירא שאשמע חירופים אחרים יותר קשים מן הראשונים. ואמר: כשכסיל חולק עם החכם והחכם שותק, תשובה גדולה היא לכסיל. ואמר: הכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משאם היה משיב לו. ועל זה נאמר (משלי כו ד): "אל תען כסיל כאולתו". ועוד, אדם יכול לגלות לו סודות, כיון שאינו רגיל ברוב דברים, לא יגלה. ועוד, אינו רגיל ברכילות. ועל זה נאמר (משלי יח כא): "מות וחיים ביד לשון", כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו. כי אדם עומד כאן ומוסר את חבירו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינה ממיתה אלא בסמוך. לכך נבראו לאדם שתי עינים ושתי אזנים ושני נחירים ופה אחד, לומר שימעט בדיבורו. השתיקה יפה לחכמים - קל וחומר לטפשים. סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג מי"ג). סמא דכולה משתוקא (מגילה יח א).
ולפעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב (משלי כו ה): "ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו". בדברי תורה, אם רואה שהכסילים מלגלגים על דברי חכמים, יענה להשיבם מטעותם שלא יהיו חכמים בעיניהם. אם רואה אדם עובר עבירה, ימחה בידו ויוכיחהו. וכבר אמר שלמה (משלי טו א): "מענה רך ישיב חמה", (משלי כה טו): "ולשון רכה תשבר גרם", לכן ירגיל אדם שיהיו לו דברים רכים ולא יהיה רגיל בדברים קשים. והיזהר בלשונך שתשמור אותה כאישון בת עין, כי "פי כסיל מחתה לו ושפתיו מוקש נפשו" (משלי יח ז), וכתיב (משלי כא כג): "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", ונאמר (איוב יג ה): "מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה". ואם תשב (בתבונה) [בחבורה], טוב שיאמרו לך "דבר! מה אתה שותק כל כך"? ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך להם למשא, ויאמרו לך "שתוק"!
וייזהר שלא לבייש אדם ולא יצטער בדבריו. אם יושב אצל אדם שיש לו מום בגופו שהוא מתבייש בו, או שיש מום בבניו או באשתו שהוא מתבייש בו, או שיש פגם במשפחתו, ייזהר שלא ידבר על אותו מום או באותו פגם, אפילו אם אינו מדבר עליו אלא מדבר באיש אחר שיש בו כזה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש. אם אדם עשה דבר של גנאי, וחזר בו ועשה תשובה, גם ייזהר שלא ידבר באותו מעשה לפניו, ולא יאמר לו אפילו דרך שחוק: היאך עשית כך ולא נזהרת ממנו? כי היה לך לעשות בענין אחר! או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר, שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש לך בו דבר שלא ידעת מתחילה. גם יש לו הנאה שיאמר לך דבר, ואפילו אם יודע אתה שלא יחדש לך, שתוק עד שיגמור.
שנים שהיו להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתפייסו יחד, אין לשום אחד מהם לומר: אתה עשית לי כך וכך, ולכן עשיתי לך כך וכך! ואפילו אין דעתו לחזור למחלוקתו. כי מתוך כך שיאמר לו "אתה עשית לי כך", אז ישיב לו חבירו: "אדרבה! הפשיעה היתה שלך"! ומתוך כך יעוררו המריבה פעם אחרת, ואפילו אם לא תתעורר המריבה יביישהו שפשע. יש יושב לפניו חכם ושותק ויש לו שכר, כגון שיכוין לשמוע.
ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב: מה אדבר לפניו? כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי, הלא אינו יודע כנגדי כלום! וייזהר מאוד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פ"ה מ"ז): שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם: חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואינו נכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב, שואל כענין ומשיב כהלכה, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר "לא שמעתי", ומודה על האמת - וחילופיהם בגולם. אמר החכם: מי שמדבר בחכמה ובהשכל - כמלח בתבשיל, ויש חן לדברי הנבונים - כנופך במשבצות זהב. "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט טז), ישים דבריו בפיו של חכם ועשיר כדי להשמיע, אבל הוא ישתוק.
כללו של דבר: האדם העושה דלת לפתחו, יש לו עת לפתוח ועת לסגור - כך יסגור דלתי פיו, כי יש שתי דלתות: השפתים והשינים. והיזהר מאד לפתוח פיך, ושמור לשונך. כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך התיבה, ותעשה מסגרת למסגרת - כך תעשה לפיך! ראה, איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטלה כל ימיהם. ובזה הענין תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפילה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים, כי אי אפשר להיות יראת שמים בלב המרבה דברים.
עתה יש לפרש לך ארבעה שערים על ארבע כתות שאינם מקבלים השכינה (סנהדרין קג א): כת ליצים, דכתיב (הושע ז ה): "משך ידו את לוצצים". כת שקרנים, דכתיב (תהלים קא ז): "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". כת חנפים, דכתיב (איוב יג טז): "כי לא לפניו חנף יבא". כת מספרי לשון הרע, דכתיב (תהלים ה ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", צדיק אתה ה' לא יגור במגורך רע. ועתה יש להשכילך עסקיהם ולחלק חלקיהם, כי יש תועלת הרבה להבין הענין על בוריו.
הליצנות נחלקת לחמישה חלקים. האחד, איש הנותן דופי בבני אדם, כמו שנאמר (תהלים ג כ): "תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי", ומי שעושה כן נקרא לץ, דכתיב (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון". פירוש הפסוק כך הוא: "זד יהיר לץ" - הלצון יש בו שתי מידות רעות: האחת - שהוא זד ועושה העבירה בזדון, שהוא מזיד על חבירו בדבר שאין לו בו ריוח, עושה נזק והפסד גדול לחבירו, כי כשהוא נותן דופי ומבאיש ריחו בעיני בני אדם ומשניאו, זוהי תכלית הזדון יותר מן הגוזל וגונב, כי כשהוא גונב או גוזל, אין זדון הלב, כי אם להנאתו הוא כדי להרבות לו הון, אבל הנותן דופי בבני אדם אין לו ריוח והוא גריעות הלב. וגם הלץ הוא יהיר בעל גאוה, ולכך הוא נותן דופי בבני אדם. אבל החכם - עניו ושפל הוא, מכיר מומו לעצמו, ומתוך כך לא יתלוצץ בבני אדם ליתן בהם דופי כדרכי הליצנים היושבים ואומרים: פלוני עשה כך וכך! ומתלוצצים בו.
השני שלועג על דברי בני אדם עבור שהוא בז להם מחמת שלא הצליחו גם הם בממון ובכבוד, ולועג בעניים, לא שיתן בהם מום, אלא הם נבזים בעיניו. וזה הענין בא מחמת הגאוה, או לפעמים בא מחמת שלוה ורוב תענוג, כמו שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים", וזוהי ראיה שאותם שאננים הם לועגים. ופעמים ברוב שלוותם לועגים בצדיקים, כמו שנאמר (ירמיה כ ז): "כלה לועג לי". ונאמר (משלי יז ה): "לועג לרש חרף עושהו", פירוש: מי שלועג לרש עבור שהוא רש ונראה בעיניו היותו רש הוא מחמת חסרון חכמתו, והיותו עשיר הוא מחמת חכמתו, כמו שנאמר (דברים ח יז): "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", זה האיש הלועג הוא מחרף הבורא, יתברך, כי הוא [הרש] מעשה השם, יתברך, כדכתיב (משלי כב ב): "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'", הרי הוא עושה ליצנות על מעשה השם, יתברך.
השלישי יש לועג לדברים ואין דעתו להבזות בעליהם, אך מרחיק פעולות שיש תקוה ואחרית לפעולתם. והלץ הזה הוא חכם בעיניו, וכל מעשה שהוא לא התחיל נראה לו שטות ולועג עליו. ופעמים תביאהו המידה הזאת לידי מינות להלעיג על המצוות, דכתיב (תהלים קיט נא): "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי". וזה הלועג אינו מקבל תוכחה, שנאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך", ונאמר (משלי ט ז): "יוסר לץ לוקח לו קלון". ועבור שהוא חכם בעיניו, מתלוצץ בפעולת אדם אחר, והיא המידה שאין לה תקוה, שנאמר (משלי כו יב): "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו".
הרביעי הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ולדברים בטלים, כמו יושבי קרנות, והם מחפשים בכל יכלתם למצוא ליצנות, כי אין להם מלאכה אחרת, כי אם שיושבים ולועגים בבני אדם ומתלוצצים במעשיהם. ושתי רעות יש בדבר: האחת שכל המרבה דברים מביא חטא, השניה שמבטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי לא שם אל לבו, כי בעת הזאת שהוא יושב ומתלוצץ היה יכול ללמוד, או לעשות מצוה לקנות חיי העולם הבא.
החמישי המתלוצץ על מעשה ועל דברים לא מחמת שהוא בז לאותו מעשה שהוא מתלוצץ, אלא הוא לועג כדרך המשחקים דרך שחוק, ופעמים שגורם לזה משתה היין, שנאמר (משלי כ א): "לץ היין הומה שכר".
ודע, כי לא יהיה מנהג ליצנות קבוע באדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו. על כן יקבל עליו עונש לבוא עליו יסורים, מידה כנגד מידה, שנאמר (ישעיה כח כב): "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ, ואפילו דרך מקרה ועראי (עבודה זרה יח ב). ועל זה הוצרכו להזהיר תלמידיהם, כי רבים נכשלים בליצנות על דרך מקרה.
המתלוצץ על עושי מצוות - זה הדבר נוטה למינות, שאינו מאמין במצוות, והרי זה כמי שמתלוצץ על מצות המלך, כלום חיים יש לו? ועוד זה המתלוצץ מחטיא גם אחרים שלא יעשו המצוות, כי הם יראים מן הליצנות. אבל בעובדי עבודה זרה יכול להתלוצץ (סנהדרין סג ב). ויכול להתלוצץ בעושי עבירות, כדי למנעם מן העבירה, וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם.
