השכחה היא מידה רעה מאד בעניני העולם הזה ובעניני העולם הבא. ומי שהוא שכחן יכתוב כל ענינים שיש בינו ובין חבירו כדי שיזכור. אם הוא לווה ומלוה יכתוב הכל. אפילו אם לווה פרוטה מחבירו, יכתוב הכל ויתן לב שלא ישכח. וראוי לאדם שהוא נכבד ושכחן שלא יהא לווה מבני אדם, כי הם מתביישים לשאול ממנו, והוא ישכח ולא יפרע, וישא עוונו. ומי שיודע בעצמו שהוא שכחן, ייזהר מאד לחזור ענייניו.
משל, כמו שעשה מלך אחד שנתן לאחד מעבדיו המשרתים כתב ואמר לו: כשתראה שאני כועס תנהו לי! והיה בכתב כתוב כן (הרבה): דע, כי אינך אלהים, אלא אתה גוף כלה שיאכל קצתו את קצתו, [פירוש - שיצאו תולעים ממקצת בשרו ויאכלו שאר בשרו], וישוב בקרוב לרימה ותולעה. והיה למלך עבד אחר שציוה שיעמוד לפניו בעת שיצוה להכות בני אדם בשוטים של אש, והיה אומר לו כך להכניע את לבו. מזה ילמד כמה דברים. אדם שהוא שוכח, יעשה לו זכרונות. וצריך גדרים גדולים שלא ישכח את התורה, כדכתיב (דברים ד ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". וצריך ליזהר שלא ישכח מידות הטובות.
אך ישתמש במידת השכחה לשכוח המצוות שעשה, כי אם יתן לב לזכור מצוותיו ותורותיו, וישכח רעותיו ותחבולותיו, אז יהיה צדיק בעיניו ולא ישוב. אך יזכור פשעיו, ויכתבם על ספר ויקראם, כדי שיזכור את כולם וישוב מכל אחד, ויתוודה עליהם. אך על מצוות שעשה לא יחוש לזכור, ולעולם ידמה בעיניו כאילו הוא ריק ממצוות ומלא עבירות. וישכח חטאת חבירו וימחל לו, וישכח מלבו שנאה וקנאה והרהורים רעים. ובעת התפילה ישכח מלבו כל דבר שבעולם, אך יעלה במחשבתו חסד השם, יתברך, וידבק בו בדיבוק גדול. וכשהוא עושה צרכיו, ישכח מלבו כל דברי תורה ודברי קדושה, אך יחשוב בצרכי ביתו באותה שעה, ויחשוב שהוא מלא צואה, ובזה ישפיל לבו. כללו של דבר: לכל מצוה ומצוה יעשה מה שלא ישכחנה, כי "נר מצוה ותורה אור" (משלי ו כג).
