הזכירה היא מידה שאין העולם יכול להתקיים [בלעדיה], כי כל משא ומתן של העולם הזה הכל תלוי בזכירה, כי לא היה אדם מאמין לחבירו או מלוה לו אם לא היה זוכר. וכל הענינים שבעולם, כגון מקח וממכר, אם היו שוכחים דבריהם, לא היו יכולים לעשות מקח וממכר, או לעשות תנאי ביניהם בלא זכירה. ואין צריך להאריך בזה, כי הדבר ידוע לכל.
לכן יקח האדם זאת המידה להשתמש בה [לכל ענייניו], כי הזכירה היא גדר לאמת, היאך יזכור נדריו שנדר לקיים, ואם יש דבר בינו ובין חבירו, יזכור הענין ולא ישנה דבריו. גילה לו דבר סתר וציוה לו שלא לגלות - יזכור ציוויו ולא יגלה. לוה מחבירו מעות או שאל ממנו כלי ביתו - יזכור כמה מעות לוה ממנו, וידקדק בחשבונו וישלם הכל. ומי שיש לו עסקים רבים והוא טרוד, צריך ליזהר מאד שלא ילוה מעות או שלא ישאל ענינים מבני אדם, כי כיון שהוא טרוד ישכח הכל ולא יזכור. גמל לו חבירו טובה - יזכור כדי שיוכל להשיב לו. ולענין הצדקה צריך לזכור העניים ולהעלות על לבו דחקם, ומתוך כך יעזור להם. ואם יבוא להעיד בבית דין על מה שראה וידע, צריך האדם שייזהר מאד שיזכור ולא יפחות ולא יוסיף על מה שראה. ראה, איך הזהיר הקדוש ברוך הוא על הזכירה, שנאמר (דברים ח יא): "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו", וזה דבר גדול - הזוכר את השם, יתברך, בכל מעשיו. וכן אמר דוד (תהלים טז ח): "שויתי ה' לנגדי תמיד".
הזכירה היא מעלה עליונה, והיא כלי שמחזק כל המצוות וכל התורה. בציצית נאמר (במדבר טו לט - מ): "וזכרתם אל כל מצוות ה' ועשיתם אותם - למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי", בתפילין נאמר (שמות יג ט): "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", וכתיב (דברים טז יב): "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה". וכיון שהכל תלוי בזכירה, יש לי לכתוב שלושים דברים שתזכור בכל יום שתי פעמים, ותכניסם בעמקי הלב ובמחשבותיך, לא תזכרם בפיך בלבד, אך תכתבם על לוח לבך, ואז תהיה עבודתך מקובלת לפני המקום, ברוך הוא, ותשא חן וחסד לפניו.
הזכירה הראשונה - שתזכור, איך הוציאך הבורא, יתברך, מאין ליש. וזכור הטובה שעשה עמך מעודך עד היום הזה, ואיך גידלך ונשאך על כל הבריות. וכל זה עשה לך לא מפני שהיה חייב לעשות לך, אלא בחנם עשה לך, ומרוב חסדיו גמל לך כל זה. ועבור זה אתה חייב להודות לבורא, יתברך.
השניה שיזכור חסדי השם, יתברך, שהוא שלם באיבריו. ואם היה חולה אבר אחד ובא רופא וריפא אותו, כמה היה נכנע ומחזיק טובה לרופא ההוא - קל וחומר שיעשה כן לפני השם, יתברך, שעשהו שלם.
השלישית שיזכור חסדי השם, יתברך, שנתן בו חכמה ודעת. ואם הוא היה שוטה ומקרע כסותו, כמה היו עניניו מקולקלים ולא היה נחשב למאומה, ואם היה רופא מרפא שטותו, כמה היה ראוי לשבחו - קל וחומר [שישבח את] הבורא, יתברך.
הרביעית שיזכור הטובה שנתן לו האל, יתברך, שנתן לו תורתו הקדושה, להורות לו דרכיו הישרים להגיע לעבודת האל, יתברך, ויתרצה בה להודות לאל עליון, ובה יגיע ליאור באור החיים ליהנות מזיו השכינה.
החמישית שיזכור רחמי האל, יתברך, שריחם עליו לתת תורתו הטהורה בידו. ואילו מלך בשר ודם שלח לו כתב וקרא כל הכתב והיה בו דבר שלא הבין, כמה היה מצטער על זה שלא היה יודע מה שציוהו המלך. ואין ספק, אם היה במקומו אפילו קטן מן הקטנים שהיה יודע לפרש לו מה שלא הבין, היה ממהר ללכת אליו ולא היה מתבייש - כל שכן שיעשה כן בתורת אלהינו.
הששית שיזכור אם יש בו שום [דבר] שיעבור בו על מה שציוהו יוצרו, ויחשוב על זה שכל הדברים שברא הבורא, יתברך, הם עושים מצוותו. החמור נושא משא, הסוס והשור חורשים, ואין אף יום שמורדים באדוניהם. השמש עושה בכל יום מה שציוה האל, יתברך, ואם היה יום אחד שלא היתה זורחת והיה חושך, כמה היה נפלא בעיני העולם! או אם האדמה לא היתה נותנת יבולה ופירותיה, כל העולם [היו] מתים. ועתה ראה, שכל הדברים עושים שליחותו, ואיך לא יתבייש האדם להרגיל איבריו שנבראו לשמור התורה והוא ישנה אותם וירגיל איבריו לעבור על התורה?
השביעית שיזכור בעניני העולם עבד שראה אשר אדוניו מטיב עמו ומספיק לו צרכיו, כמה צריך אותו עבד לקבל עליו מורא אדוניו ואהבתו, ושייכנע לפניו, ושישתדל בכל כחו שימצא חן בעיני אדוניו - קל וחומר שיקבל האדם עליו עול מלכות שמים, ויחשוב עצמו כעבד נכנע לפני רבו, ואל יראה בעצמו שום שררה וגאוה.
השמינית שיזכור כל עבדי המלך איך הם זריזים ומשתדלים בעבודתם, ואם עבדי המלך יעשו מעשה המלך דבר שצריך חכמה ועצה, הנה יפנו לבם מכל דבר וישימו כל מחשבותיהם וחכמתם לעשות ענין המלך בתבונה ובחכמה ובכיוון בכל לב אשר יוכלו לעשות. ואם יבוא לשבח את המלך ולהחזיק לו טובה על הטוב שעשה לו, הן אם יכתוב לו כתב או יעמוד אצלו על פה, יחפש בלבו לשון צחה ונאה לשבח בה המלך - קל וחומר שיעשה כן לפני מלך מלכי המלכים, שישים כל כוונתו בעבודת השם, יתברך, לעשות כהלכתה ולייפותה.
והנה כל מעשים בעבודת השם, יתברך, נחלקו לשלשה חלקים: האחד - חובת הלב לבד, אם יתעסק במחשבתו לייחד השם, יתברך, יפנה לבו מכל מחשבותיו ויהיה ייחודו שלם לאלהים לבד. השני - בעסק הלב והאיברים, כגון התפילה, יפנה לבו מכל עסקיו ויעמוד בכוונה גדולה לפני האל הגדול, יתברך. השלישי - בעשותו לולב וציצית וכיוצא באלו, שהן מצוות האיברים לבד, ואין עיקרם הכוונה כמו התפילה, כי עיקר התפילה היא הכוונה, אבל אלו עיקרם באיברים בלא לב, אפילו הכי קודם שיעשה המצוה יזכור לשם מי יעשה, ויעשה בהידור מצוה עד שליש לאדון עולמים.
התשיעית שיזכור אדם שיש לו אשה שאוהב אותה כנפשו, או בן שהוא אוהבו בכל לב, הוא טורח תמיד להשיב להם כל צרכם ולעשות כל רצונם, ואינו עושה זה עבור שירא מהם, או שהם ייטיבו עמו עבור שהוא עושה רצונם, אלא מרוב אהבה שהוא חושק בם עושה - קל וחומר שיעשה כן לפני האל, יתברך, שיכוין כל מעשיו לשמו הגדול לבדו, ולא יעשה המצוות מאהבת בני אדם או מיראתם, או שיקוה לקבל טובה, אלא יש לו לייחד כל מעשיו לשמו הגדול לבד ולא ישתף עמו דבר.
העשירית שיזכור מה היו כל מעשיו עד היום הזה: אם עסק בעבודת יוצרו צריך שיזכור בכל יום במה עשה עבודת השם, יתברך, ובמה מרד נגדו. ולעולם יתן לבו שיעסוק יותר בעבודתו, יתברך, ממה שיעסוק בצרכיו. ואם לא עסק כל ימיו בעבודת הבורא, יתברך, לכל הפחות מכאן ואילך יעסוק בעבודת השם, יתברך.
האחת עשרה - שיזכור איך הוא זריז וממהר בעניניו לאסוף הון, וחושב יומם ולילה, ואינו חושש לאהוב אלא למי שיעזרהו לקבץ כסף וזהב, ואפשר שתהא [יגיעתו] לריק שיאבד הכל, או שמא יהא ממונו לרעתו, או שמא ימות מהרה, אף על פי כן טורח כל כך - אם כן מה יעשה לנשמתו הקיימת לעולם ועד. ועוד, כמה אתה חייב לתקן ענייניך ולהיות זריז לזכור תמיד לזכותה ולצחצחה בזכות הקיימת לעולם ועד ולעולמי עולמים. ועתה ראה, מה חילוק יש בין שני העולמים, ומעלות האחד מן האחר כיתרון האור מן החושך.
השתים עשרה - שיזכור שהקדוש ברוך הוא רואה מחשבות לבו. ראה, איך מקשט ומייפה עצמו ההולך לשרת לפני המלך, כמו שכתוב (אסתר ד ב): "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק", וכאשר תראה ביוסף הצדיק, עליו השלום (בראשית מא יד): "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה". והנה ראה, שאינו מתקשט העומד לפני המלך לעולם כמי שעומד לפני המלך שעה אחת. אם כן אנחנו העומדים לפני מלך מלכי המלכים לעולם, כי הוא רואה מחשבות לבנו בסתר ובגלוי, ואין מנוס ממנו, כי בכל מקום הוא, שיש לנו לחשוב תמיד בגדולתו, ולהסכים בלבנו לעשות רצונו ולהתקשט במחשבותינו לפניו.
השלש עשרה - שיזכור אשר חכמתו יותר ממעשיו שאינו עושה כפי חכמתו, ויש לו ממון ואינו עושה טובה עם ממונו כפי עשרו, ויחשוב: מי האיש אשר אם יבוא אליו אדם ויאמר לו: הי לך מאה זהובים על מנת שתתן לאוהבי עשרה זהובים - שלא יעשה? קל וחומר שיעשה כן לפני השם, יתברך! ואל יאמר: אילו הגעתי לעושר כך וכך, או אילו ידעתי לימוד יותר ממה שאני יודע, הייתי עושה מה שאני חייב מן העבודה! כי כל זה הבל גדול מי שאומר כך, כי כך דחיית יצר הרע, אלא כל אדם יעשה מיד כפי חכמתו ועשרו למה שהוא עתה, ואם יהיה לו יותר - יעשה יותר.
הארבע עשרה - שיזכור האדם שמסביר פנים לחבירו איך לבו נוטה אליו לאהוב אותו, כדכתיב (משלי כז יט): "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", כל שכן אם רואה מלך שמקבלו בסבר פנים יפות ומראה לו שהוא אוהבו, כמה יאהבנו וכמה ישבחו ויהללו בזה - קל וחומר לבורא, יתברך, שהודיענו שהוא אוהב אותנו, והבטיחנו [לאהוב אותנו] בכל דור ודור, כמו שנאמר (ויקרא כו מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם", שאנו חייבים לאהוב הבורא, יתברך, בכל לב.
החמש עשרה - שיזכור שהאדם מזמין צרכיו קודם שצריך, והוא אינו יודע אם יחיה עד שיהנה מהם אם לא, וההולך בדרך רחוקה איך הוא מזמין צידה לדרך - קל וחומר שנעשה כן לעולם הארוך שהוא דרך רחוקה, ופתאום שולח המקום שלוחו להביא האדם, שיקדים האדם להזמין צידה לדרכו.
השש עשרה - שיזכור האדם חביריו, בחורים וגבורים יותר ממנו, שהיו בהנאה גדולה ולא האריכו ימים, ואין המות מתעכב לבוא בכל שעה, ואין האדם שולט בו. [ויחשוב]: הנשמה היא פקדון בידו, ואינו יודע מתי יבוא בעל הפקדון ויתבע פקדונו, [הלא צריך] שימהר לנקות את הפקדון, שישיבהו נקי כאשר בא לידו.
השבע עשרה - שיזכור מעלה טובה מאד להסתלק מבני אדם כשיכול להינצל מהם, וישב בחדרו יחיד, כי רוב העבירות אינן נגמרות אלא בשנים, כגון זנות ולשון הרע ושקרים וחניפות. מכל אלו יינצל היושב יחידי, [כי הוא] אינו מתגאה על בני אדם ואינו שומע ליצנות שלהם. ובעמדו אתם חייב להוכיחם בשלשה ענינים: בפגיעת היד, כפנחס שלקח רומח בידו (במדבר כה ז). בדברים, כאשר עשה משה רבינו, עליו השלום, שאמר לרשע (שמות ב יג): "למה תכה רעך". בלב, כמו שאמר דוד (תהלים כו ה): "שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב". ו מי זה יכול להתקוטט עמהם תמיד, כיון שהם עוברים תמיד? וכשאתה יושב יחידי, ביטלת מעליך כל זה העונש ואתה ניצול מעוונות הרבה. אבל עם החסידים יתחבר וישב אצלם וילמד מהם, דכתיב (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם".
השמונה עשרה - שיזכור חסדי המקום שהוא מציל אותו מפגעי העולם, שהוא רואה כמה בני אדם מתים בייסורים קשים: ברעב, ובצמא, ובסמי המות, ובצרעת, ובחרב, ובמים, ובאש, והוא יודע בעצמו שהוא ראוי לכל הצרות בעבור כמה עבירות שעבר, ולא שמר משמרת האלהים, ואף על פי שהוא רשע גמור, חמל עליו השם, יתברך, והצילו מכל הצרות. וידע כמה הוא ראוי להיכנע לפני בוראו ולבקש ממנו שישמרהו מכל הצרות המתרגשות בעולם, כמו שאמר הכתוב (שמות טו כו): "אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך - כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך", [ואמר (דברים ז טו): "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך"]. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לג א): אין ערוד ממית אלא החטא ממית.
התשע עשרה - שיזכור ויחשוב אם יש לו ממון שהוא פקדון בידו, כי כשירצה השם, יתברך, יקחנו מידו ויפקידנו ביד אחר. לכן לא יצטער לפרוע מה שהוא חייב, כגון אם הוא גזל ישיב הגזילה בשמחה, וישבח להשם, יתעלה, שידו מגעת [להשיב] הגזילה. וייזהר שלא יפחד [מפגעי הזמן עליו], אלא יחשוב מה שהשם, יתברך, [יעשה] יתרצה [בגזירתו], כי הכל שלו, כשרוצה - נותנו בידו, וכשירצה - לוקח ממנו. לא יבזה עני בשביל עניותו, ולא יחשוב שבזכותו בא לו ממונו, אך יחשוב שהאל, יתברך, ברחמיו נתנו לו, ויבקש ממנו שישליטנו על ממונו לעשות רצון הבורא, יתעלה, ולא יהיה עשרו שמור לבעליו לרעתו.
העשרים שיזכור ויתבונן בין העליונים ובין התחתונים, ויבין שהוא קטן ושפל נגד דברי העליונים, ויבין שחלק לו הקדוש ברוך הוא חלק טוב, כי השליטו על כל העולם: על הבהמות, על החיות, על הדגים, על העופות, על הפירות, על העשבים, והודיעו סודות גדולתו וגבורותיו ונפלאותיו. וכמה הוא חייב להודות לו עבור כל זה, כמו עבד נבזה, שגידלו אדוניו ונשאו על כל שריו ועבדיו - קל וחומר שהגיע לידיעת בוראו, אשר הוא אדון האדונים, שהוא חייב להשפיל את עצמו לפניו ולשבחו באימה וביראה.
העשרים ואחת - שיזכור תמיד כל מצוות המלך, וירגיל עצמו לעשות הטוב, עד שיהא רגיל בו מאד, ואחר כך יוסיף יותר. וישאל מאלהים עזר, שיעזרהו ויודיעהו חכמה ויחזק איבריו לסבול מצוותיו ולעלות מדרגה אחר מדרגה.
העשרים ושתים - שיזכור לעולם לעשות טובה עם חבריו לסייע להם בטרחם ובמשאם, ויאהב להם מה שיאהב לנפשו, וישנא להם מה ששונא לעצמו. והשתדל לקנות אחים וריעים נאמנים שיעזרוך על תורתך, כי כשלבך שלם עמהם אז יאהבוך. ורבים יהיו דורשי שלומך, וגלה סודך לאחד מני אלף.
העשרים ושלוש - שיזכור תמיד גדולתו של האל, יתברך, ויבחין בריאות העולם, גדולים וקטנים, ואיך הגלגלים הולכים, והשמש והירח והכוכבים, וירידת הגשמים, ונשיבת הרוחות, וכאלו עוד הרבה, עצמו מספר. ובשביל שאדם רואה אלו הנפלאות תמיד, אינו תמה לבו על כך, אבל כשהחמה או הלבנה לוקה, אז הוא תמה מאד, בשביל שאין זה תדיר ורגיל כמו סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב. לכן הבט אליהם, ועשה עצמך כאילו לא ראית הנפלאות מימיך, ויהא נראה כאילו היית סומא עד עתה ועכשיו פתחת עיניך, אז היה נפלא בעיניך מאד - כן תעשה עצמך בכל יום. וכן אמר דוד (תהלים קלט יד): "נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד".
העשרים וארבע - שיזכור: ויחשוב: אדם שעיניו רכות אינו יכול לראות בכלי כסף וזהב המצויירים בציור דק, אף על פי שרואה הכל, מכל מקום אינו יכול להסתכל כל כך כמו מי שעיניו חזקות - כך, אם למד אדם תורה וחכמה בנעוריו, ונראה לו שהוא מבין אותם כראוי, לא יסמוך על אותה ההבנה, כי החכמה מתחזקת כשמגיע לימים ממה שהבין בנערותו. לכן, בעת שחכמתך מתחזקת תתחיל להתבונן על עניניך, ואז תבין ותוסיף להבחין ותעמוד על בירור הענין יותר מבתחילה. ותוסיף לעולם לחקור מכל אדם מה שלא ידעת, כענין שנאמר (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי", ואל תחשוב: מי יודע לחדש לך ממה שידעת בנעוריך? ועל זה נאמר (משלי כו יב): "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו".
העשרים וחמש - שיזכור תמיד נעימות העולם הבא, ויוציא אהבת העולם הזה מלבו, ויגביר אהבת העולם הבא בקרבו. וכבר אמר אחד מן החסידים: כמו שאין מים ואש מתחברים בכלי אחד, כן לא תתחבר בלב המאמין [אהבת] העולם הזה [ואהבת] העולם הבא. ולא יאהב עולם זה אלא משום שמעולם הזה יקח צידה לעולם הבא.
העשרים ושש - שיזכור אותם העומדים במצות המלך, היראים ונבהלים מעונש המלך, קל וחומר שיירא מעונש מלך מלכי המלכים - הקדוש ברוך הוא, וימהר לרוץ לעבודתו.
העשרים ושבע - שיזכור את מי שהכעיס המלך ונתחייב מיתה, והקיל לו, והביא לו יסורים או איבוד ממון תחת המיתה שנתחייב, [הלא היטיב לו ועשה עמו חסד]. לכן יקבל [הכל מאלהיו] בשמחה ובאהבה, ויהא סימן גדול שחפץ בגזירת הבורא, יתברך.
העשרים ושמנה - שיזכור מי שנתן ביתו לאדם במתנה גמורה, ורוצה המקבל להרוס ולבנות לפי דעתו, שלא יוכל הנותן לעכב - כך ימסור אדם את נפשו ואת אשתו ואת בניו וכל ממונו ביד השם, יתברך, ויהיה הכל נתון לו במתנה. וכיון שמתחילה מסר עצמו ביד השם, יתברך, הרי שם בטחונו על השם, יתברך, עליו. ואפילו אם לא שלח השם, יתברך, רעה, לא על גופו ולא על ממונו, ולא על בניו, ולא על אשתו, יש לו שכר גדול על דעתו הנכונה, אשר הכין לבו לסבול הכל לאהבת יוצרו.
העשרים ותשע - שיזכור [ויתבונן] על בני אדם, ויראה שיש אדם אחד שקול כאילו מאה, ואין זה מחמת הגוף, אלא מחמת תבונתו וחכמתו וצדקתו. לכן תתקן נשמתך, כי כל המעלות הן ממנה. כי אם היה אדם חזק ובריא ויפה תואר - לא היה שווה כלום אם היה שוטה. ואם היה אדם מכוער וחלש והוא מופלג בחכמה - היה עולה לגדולה ולחשיבות.
השלשים שיזכור אם אדם בא אל ארץ נכריה, ולא הכיר שום אדם ואין שום אדם מכירו, וחמל עליו אדוני המדינה, ונתן לו מזונו בכל יום ויום, והזהירו שלא ימרוד בו ולא יעבור על מצוותו, והודיעו גמול טוב על עבודתו, והזהירו על הנסיעה (זמן צאת הנפש יום המיתה), ולא הודיעו העת. באמת העבד הזה חייב להיכנע ולעזוב הגאוה, ויחקור על עבודת המלך במה יעשה רצונו, ויאהב גר כמוהו, וישתדל להרבות בעבודת [אדוני] המדינה, מפני שאין לו חומל שיפגע בעדו - כן באמת האדם גר בעולם, [כי] כשיגיע זמן צאתו לאויר העולם, אם היו משתדלים כל העולם להקדימו רגע, או לאחרו, או לקשור אחד מאיבריו, לא היו יכולים. וכן אחר צאתו לאויר העולם, לא היו יכולים כל העולם לתת לו מזונות זולת האל הנאמן. והוא כיחיד שאין לו חבר, כי אם אדוניו שיחמול עליו - והוא בוראו.
הנה השלמנו שלשים פנים שיזכור אדם תמיד, ואנחנו הזכרנו אותם בדרך קצרה. וכל אחד יוסיף להעמיק בהם כפי חכמתו, וילמד מהם כל מידות טובות, החמודות והזכות, והן מלבנות הנפשות להתייפות משחרוריתן. ותהיה זריז יותר לזכרם, ויתחדש לך כח עליון אשר לא ידעתו. וחייב אדם בכל אלו הזכרונות תמיד בכל שעה והרף עין, וייזהר לזכרם בכל נשימותיו, כדי שלא ייפרד ממנו המורא והפחד והבושה מהאל, יתברך, המשקיף עליו תמיד בכל עת. צא ולמד ממה שהזהירה התורה למלך, דכתיב (דברים יז יח - יט): "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו", וכתיב (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". ואמר (דברים ו ו - ט): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". [וחיזק הענין בציצית], דכתיב (במדבר טו לט - מ): "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם - למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". ולפי זה ראוי לזכור האלהים בכל רגע. וכתיב (קהלת ט ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
ראה מידת הזכירה כמה היא רחבה מאד, כי בה יזכור כל המידות הטובות, ולולא הזכירה היה שוכח הכל והיה נשאר ריק מכל. לכן התחזק בזאת המידה החזקה בכל המידות. וזוהי תקנה גדולה לקנות כל המידות, שיהא רגיל לחזור זה הספר, ואז יזכור כל המידות [הרעות] וישוב מהן, ולכל הפחות יחזור אותו פעם אחת לשבוע. וסימני כללי המידות הכתובים בתחילת הספר יחזור בכל פעם, ויבדוק עצמו תמיד, אם קיצר לקיים המידות, עד שיהא רגיל לקיים (לקח) כל המידות הטובות (שבה). דע לך, שהזכירה מביאה לידי עשייה, כדכתיב (במדבר טו לט): "וזכרתם - ועשיתם". לכן היזהר במידת הזכירה, והיזהר לזכור כל מצוה ומצוה לשם מי תעשנה, ומי הוא בעל מלאכתך.
וייזהר אדם מאד שלא לזכור את חבירו שעשה לו דבר רע, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח): "ולא תטור", אלא ישכח מלבו כל שנאה. ואם הוא הרע לחבירו, יזכור כדי שיתקן מה שעשה לו. ואם שמע דברים בטלים לא יזכרם, אך יהיה כנפה הקולטת את הסולת ומוציאה את הקמח, אבל לא כמשמרת שקולטת את השמרים ומוציאה את היין.
ענין זכירת התורה נבאר בעזרת השם, יתברך, בשער התורה.
