(ברכות ח א): "אמרו לו לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה ואמר למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב אבל בחו"ל לא. אמרו לי' מקדמי ומחשכי בבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כו'".
אריכות החיים בכלל באה מב' סיבות. מסידור החיים המוסריים במדות טובות ובלתי שיטוף אחר תאות ומותרות, שבא רק ע"י השפעה טובה של מוסר ויראת ד'. נוסף לזה כוחות הנפש, כשהם מתגדלים ע"פ רוב מאריכים ימי החיים. ע"כ תמה ואמר אריכות ימים לישראל נאותה רק בא"י, שקדושת הארץ והחלק המוסרי הגדול הרצוף בה לעם ד', מרומם את רוחם ומחזק את כוחותיהם הנפשיים, וגורם ג"כ להדריכם בדרך ישרה בחיים המוסריים ומדות טובות. אבל בחו"ל, שהארץ גורמת טירוף הדעת ובלבול המדות, איך יתחזקו הכוחות הנפשיים ואיך יתיישרו המדות להיות מעריכים חיים מוסריים טובים המאריכים ימים, אך כדא"ל מקדמי ומחשכי בבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כי רוממות הנפש והשפעת מדות טובות, ושפע חיים מוסריים נאים ראויים אל הלב ע"י היותו מדי יום בבית ד', משתתף עם הציבור בחייהם המוסריים, והיינו דאהני להו להיות להם למקדש מעט בארצות פזוריהם. ומייתי ראי' שהחכמה שממנה נובעים שלמות המדות וצדק החיים מוסיפים אריכות ימים, שנאמר "אשרי אדם שומע לי כו' לשקוד על דלתותי יום יום, לשמור מזוזות פתחי", כי בהכניסה למקומות ששם מוצאת מקום החכמה והשלמות, בזה בהכרח מתרוממת נפשו ומתישרות מדותיו. "כי מוצאי", כדרך מציאה בהיסח הדעת, רק ע"י הליכתו תמיד למקומות הקדושים הטובים שבהם מקדשים שם ד' יתברך, ומתרוממת עי"ז מאילי' קדושת נפשו ושלימותה, עד שמצא חיים. ויפק רצון מד', ע"י הליכותיו הישרות ושמרו חק ומשפט צדק להיות טוב עם ד' ועם אנשים.
