(ברכות י:): "כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל, עליו הכ"א ואותי השלכת אחר גויך כו', אחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים".
יסוד הגאוה הוא, שיסור האדם לבבו מלדעת שאין טובו בידו כ"א כל שלמותו האפשרי הכל מיד ד' לו, ע"כ לא יתגאה במה שאינו שלו. ההרגשה החושית לא תוכל לצייר זאת, כי לא ירגיש החוש חוץ מהמרגיש מאומה, ע"כ הנמשך אחר החושים יקשר בגאוה לאמר שידו הושיעה לו. ותכלית התפילה היא להשריש בלב לדעת שכל טובינו מיד השי"ת הוא לנו, ע"כ ראוי שתהי' ההמשכה של מדת הענוה קודם האכילה, שהיא בהכרח ממשכת מדת הגאוה בעורונה.
