יראה לאו מלתא זוטרתי היא, כי בה תלוי השמירה מכל דבר רע. וידוע דאית יראה ואית יראה, האחת נקראת יראה חיצונה, שירא מענשים בעולם הזה ובעולם הבא, כי רבים מכאובים לרשע ותוכחות על עוון, עד כדי שאין אדם יכול לשער בדעתו הרעה הגדולה אשר נפש הרשע סובלת בעולם הבא, עד כדי שאמרו שאם יהיו לאדם יסורין בחייו כיסורין של איוב, אינו כטפה מן הים נגד צער יום המיתה, וכל צער יום המיתה אינו כטפה מן הים נגד יסורי עולם הבא, שנותנים כח ברשעים לסבלם, ועוברי בעמק הבכה מעין ישיתוהו (תהילים סד ז). ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין יט, א), שמורידין נהרי נחלי דמעה. הנה כי כן צריך האדם בעודנו באבו לחוס על נפשו ולהיות מחשב שכר עברה כנגד הפסדה, ויאמין באמונה שלמה, שאין הקדוש ברוך הוא ותרן ואינו מותר אפלו דקה מן הדקה:
וכבר גלתה נשמה אחת להרב הקדוש בעל ראשית חכמה, שמדקדקין על האדם מן השמים הרבה יותר ממה שהוא חושב, והאלקים יביא במשפט על כל. ולכן האיש הירא ורך הלבב יזהר וישמר מכל חטא כמפני חרב, ואם חטא יחיש מפלט לו, עד אשר לא יבואו ימי הרעה וימים אשר לא יועיל החרטה, ובעוד יש בו כח, כל אשר בכחו לעשות יעשה. אמנם יראה זו קורא אותה בזהר הקדוש יראה רעה, שנמצא שאינו ירא את ה', אלא ירא לנפשו, ואפלו הכי גם יראה זו היא טובה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם יראת ה' טהורה היא, שירא יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט וכו', כי גדול ה', ולגדלתו ולשלמות מדותיו וידיעתו אין חקר ואין מספר. ולא כל אדם זוכה ליראה זו, אלא הכל לפי התעוררותו ולפי מעשיו של אדם, ילפי שקידת למודו בספרים המלמדין לאדם דעת ויראת ה':
ועקר גדול לכל דבר שבקדשה הוא ההשתדלות והשקידה. וידוע, שמצוה לירא את ה' הנכבד והנורא היא אחת מתרי''ג מצוות, ורבה היא, והיא מצוה תדירית, שבכל עת ורגע שיזכר ליראה את ה', מקים מצוה דאוריתא. וזו אחד מן הדברים שלא יוכל האדם לומר בשום רגע שהיה רוצה לקים מצוה, אבל אין בידו, כי יש המצוות התלויות במחשבה ובזכירה דסגי בידה לקימן תדיר. בשבתו בבית ובלכתו בדרך ובהיותו בחברת אנשים, או טרוד בעסקיו ויושב בחנות וכדומה לא יפנה לבו לבטלה, אלא יחשב מחשבות טהורות, ובזה מקים מצוות, והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר:
ומה טוב שיהיה שגור בפיו לומר כפעם בפעם פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח). ויציר את השם נגד עיניו נקוד בנקוד יראה או בנקוד שכינה, כי כן כתבו משם האר''י ז''ל שהוא מסגל ליראה. (ואני ראיתי אנשי מעשה, שהיו כותבים בקלף או בניר שלשה תבות הללו: יהוה, אהבה, יראה והיו קושרין אותו תחת אצבעותיהם באפן שלא יראה חוצה, להיות לזכרון בין עיניהם תמיד בשבתם בבית ובלכתם בדרך.) והנה מצוה זו של היראה, רעותיה מובאות אחריה, שעל ידה ישמר מכל דבר רע. ואשרי אדם מפחד תמיד. שמא חס ושלום יגרם צער וכעס למלך רם ונשא, אים ונורא. ויחרד האיש וילפת, ויסור מרע ויעשה טוב לעשות נחת רוח ליוצרו:
