ראוי לאדם, שלא להעמיד דבריו על דין תורה, אלא לילך אחר הישר, שהרי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה (ב''מ ל, ב), שאז גם הקדוש ברוך הוא דן אותם על פי מדותם לפי הדין הגמור, ונמצאו חיבים. ובודאי שהנוטל ממון מחברו על פי הדין שלא על פי הישר עתיד לתן את הדין וחיב בדיני שמים, כגון הנותן פקדון לחברו ונגנב או נאבד ממנו, שאף אם הדין מחיבו לשלם, אינו מן הישר שישלם לו רעה על החסד שעשה על לא חמס בכפיו, וכהנה רבות. אבל יצר סמוך אוחז שמורות עינים, ואין אדם רואה חובה לעצמו, ודרך איש ישר בעיניו. וראוי למי שרוצה לעשות הטוב והישר, שימלך בתלמיד חכם, ואם אין שם מי שימלך עמו, ימלך בקונו ויחשב כאלו היה להפך, שחברו היה תובע ממנו, האם היה טוב וישר בעיניו. ואדם נכר בכיסו, שלא יתן עיניו בממון, כי עשר הבא שלא בישר יהיה לחסר. וראוי להעמיד בכל עיר אנשים סוחרים דעתנים, שיעמדו לימין המורה צדק ועל ידם יגמר הדין על פי הפשר ועל פי הישר, וקרוב לדין לפנים משורת הדין, ואז גם ה' יתן הטוב לפנים משורת הדין:
וכן הישרות צריך מאד בענין הלמוד שיהא ישר, ולא יפנה דרך עקלתון ודרך רחוקה ודחוקה להחזיק בסברתו, כי לא לרצון יהיה למודו. ומדה זו היא המרבה קטגוריא ומחלוקות והחרבת עולמות, אבל כל ישר, שהולך ומודה על האמת, עליו נאמר (ברכות יז, א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והן הם מרבים שלום בעולם:
