כבר כתבנו, שכל אדם צריך לתקן את אשר עותו, שאם לא יעשה כן, ענוש יענש על אשר לא חס על כבוד קונו. וכבר יש ספרים מלאים זיו המדברים בתקון השיך לכל חטא, ובכל איבר שחטא ועשה עמו חבילות של עברות, יעשה כנגדן חבילות של מצות, אולי יש תקוה שיתרצה אל אדוניו, ושב ורפא לו. וכן יתקן את מעותו בתעניות וסגופים וצדקות כאשר יוכל שאת. ולא על עצמו בלבד צריך להשתדל לתקן אלא גם על חטאת הקהל וחטאת כל ישראל צריך לתקן ובפרט עוונות אבותיו כדכתיב (ויקרא כו מ) והתודו את עונם ואת עון אבתם. ובכל מעשה הטוב אשר יעשה, ובכל אשר יתענה ובכל צדקה שיתן, יכון וגם יאמר בפה מלא שהוא עושה לכפרת עוונותיו ועוונות אבותיו ועוונות כל ישראל, ושיהיו מעשיו לרצון לפני השם לתקון נפשו רוחו ונשמתו ולעלוי נפש הוריו ובשם כל ישראל, שהוא כמדליק נר מנר, שאחרים נהנים והוא אינו חסר. ואם ראש הקהל הוא, או ממנהיגי וטובי הערים, עליהם המצוה הזאת להשתדל בתקנת אנשי העיר, בין על מלי דאסורא, בין על מלי דממונא, אם רואים שהעם פרוצים באיזה אסור, יהיו גבורים לעמד בפרץ ולגדר פרצות העיר על ידי תקנות וגדרים וסיגים, לפי המקום ולפי הזמן ולפי צרך שעה. וכן יגדרו בעדם שלא ירבו בהוצאות על מגן, שהתורה חסה על ממונם של ישראל:
וכל שכן שיש לחוס על עניי ישראל, שכשמנהג העיר באיזה הוצאות, שומרים המנהג יותר מדין תורה יחד עשיר ואביון. ויש עניים מרודים שאין ידם משגת על ככר לחם, והם מוכרים את כסותם כדי לקים מנהג המדינה כי בושה להם, כלמה להם, להראות חסרונם ולשנות ממנהג המדינה, ועל כן העני העלוב הלוך ילך ובכה מדלית אסר, ואי אפשר לומר ונקה מלקים מנהגי המדינה, בין במלבושי אשתו ובניו ותכשיטיה, בין בהלכות דרך ארץ בשמחות וגיל, שכמה ממון משקעים ומשליכים לאבוד, והוא מנהג רע אפלו לגבי העשירים שעוברים על בל תשחית, ובמקום להוציא הממון באלו המנהגים הרעים, היו יכולים לתנם לעניים להחיות לב נדכאים, ולמצוה רבה תחשב להם. וכל שכן שהדבר קשה אצל העניים שאין ידם משגת אלו על הלחם לאכל ובגד ללבש, ובבוא להם איזו שמחה כי ילד ילד להם או כי יגיע לפרק הנושא, שמחה לתוגה מתהפך להם, כי לא ידעו אנה יפנו לעזרה למצא לפי שעה לצרך ההוצאה המרבה, ואם ימצאו למשכן או למכר כסותם, ידמה בעיניהם כמתנה וישישו כמוצא שלל רב, כי כבוד הפנים הוא זה, אבל כשלא ימצאו כלל, אז מר להם מר, ומחמת רבוי ההוצאה דין גרמא, שאם ירצה העני למכר הסנדקות או השושבינות אין קונה, כי ההוצאה יתרה על השבח:
ועל כל אלה צריכים מנהיגי הערים לפקח עינים, ומזקנים נתבונן, שהרי רבותינו זכרונם לברכה שקדו על תקנת עניים ועשו כל אפיא שוין, וחיבו על העשירים להקל בכבודם כדי שלא לביש את מי שאין לו, כמו שכתוב (תענית לא א) שבחמשה עשר באב היו בנות ישראל יוצאות לחל בכרמים, כלן בכלי לבן שאולים, אפלו בת המלך, כדי שלא לביש את מי שאין לו. וכן בענין התכריכין (מו''ק כז ב) שראו שמי שאין ידו משגת היה מניח את מתו ובורח מחמת רבוי ההוצאה שהיו נוהגים לעשות, עד שבאו של בית רבן גמליאל ונהגו זלזול בעצמם, וכהנה ענינים רבים המפרשים בתלמוד:
ואם יאמר אדם, מי שיש יכלת בידו לעשות יעשה וירבה בהוצאות, ומי שאין לו יכלת, לא יעשה זה בלתי אפשר, אי מפני הבושה ואי מפני צרת הבית, אשה רעותה קנאה, וכך הוא סדר נשים שרוצות להדמות ולהיות כל אפיא שוין, ואי אפשר לומר ונקה, ומה גם שגם לעשירים יכבד, ואסורא נמי איכא לאבד הממון להבל וריק, וגם על זה עתיד אדם לתן דין וחשבון, כי מי שנתן לו הממון לא נתנו כדי שיוציאנו לבהלה, אלא כדי שיפרנס את בני ביתו בכבוד ושיפרנס אחרים משלו, ולא משלו אלא על ידו, והממון הוא פקדון בידו לעשות בו רצון בעל הפקדון, ואם מוציאו במותרות הרי זה מועל בפקדון:
הנה כי כן, המנהיגים ישנו המנהגים ויתקנו תקנות טובות והנהגות ישרות, וכן צריך לחוס על העניים ולעשות תקנות ולקבע שער על המחיה ועל כל מיני מאכל ומשקה שלא ימכרו ביקר אלא ברוח מועט כמו שמפרש בפוסקים:
ו. הן אמת, שבתחלה יהיה הדבר קשה על רבים מעמי הארץ, ועל הנשים שדעתן קלה, ויהיו בוכים למשפחותיהם על שנוי המנהגים ומדברים תועה על המנהיגים, אבל אין לחוש על זה נגד המעשה הטוב והשכר הטוב שיקבלו מן השמים, וסוף שיהא הדבר אהוב ונחמד ומקבל ומרצה לכלם, וכשיתרצו יערב להם ויבסם להם, אבל צריכים מנהיגי הערים לעמד על המשמר, ואם יהיה איש פורץ גדר ועובר על תקנות הקהל, יכתתוהו וירדפוהו בקנסיות או במכות עד החרמה, למען יהיה קיום והעמדה לתקנתם, ולא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו ומתנשא לאמר, אני ארבה ולא אסור. ומי שהוא איש טוב בודאי שלא יעבר על תקנות הקהל אפלו אם יצטרך להפסיד ממון רב, כי אלהי''ם נצב בעדת אל, ולכן אף אם ידמה בדעתו שלא עשו כהגן, יעמיד דבריהם וישבר מלתעות רשע הרוצים לעבר על דבריהם, כי באמת אמרו (קהלת י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש:
וביותר צריך לתקן תקנות וגדרים במקום פקוח נפש, דחמירא סכנתא מאסורא. וכן צריכים לתקן תקנות להקל מטרח צבור, כי גדול כבוד הצבור, וחמור הוא אסור טרח צבור שדוחה אסור דרבנן כמפרש בש''ס (ברכות יט, ב יומא ע א) ופוסקים, ועד אחרון בספר שלמי צבור, עין שם. וכל כיוצא בזה, חיובא רמיא על ראשי בני ישראל לחפש אחר מנהגים רעים שיש ולעקרם מעט מעט, ולתקן תקנות לפי צרך שעה הכל במתון, בנעם שיח כי היכי דלקבולינהו, וכן יתקנו להם קפות וחברות קדושות ולמודים ומנהגים טובים, כל אשר בכחו לעשות יעשה, וגדול המעשה ומזכה את הרבים, זכות רבים תלוי בו:
