הרופא צריך הוא לדרש ולתור בחכמה טרם עסקו ברפואה, שלא יצא מן השורה ובמקום תקון לא יעשה קלקול. ומה מאד צריך לפקח שבע עינים לבל יטעה בדמיונו כי נפש הוא חובל, ואת דמו מידו יבקש הקדוש ברוך הוא. ולא יעסק במלאכת הרפואה לרפאות את ישראל, אלא אם כן בקי בחכמת הרפואה היטב היטב:
והן רבים עתה עם הארץ, בפרט בערי ישמעאל יש רופאי אליל שלוקחים מלאכת הרפואה לאמנות להתפרנס, והם לא ראו מאורות ולא למדו חכמת הרפואה מימיהם, רק האיש אשר נדבה רוחו לקרבה אל המלאכה קונה שם לעצמו שהוא רופא מבהק, והוא עוסק במלאכת הרפואה כאשר ימשש העור באפלה ולא ידע בין ימינו לשמאלו. אוי להם לרופאים כאלו שעליהם אמרו (קדושין פב, ב) טוב שברופאים לגיהנם, שהם מרבים שפיכות דמים בעולם. ולא כל הרוצה לטל את השם רופא מבהק יבוא ויטל (ברכות מז ב), אלא אם כן יודע בעצמו שבקי בחכמת הרפואה. ואף אם הוא בקי, אם בא לפני חלי שלא הכיר בו לא יהיה לו לבושה לומר, לא בי היא, לכו אצל בקי, כי אין לו לעשות שחוק בדמו של זה. ואם במקום שאין אנשים רוצה להשתדל להיות איש, וכמו שהוא מנהג במקום שאין רופא, שכל אחד מלמד רפואה אחת, זה אומר בכה וזה אומר בכה, על כל פנים יזהרו שלא ילמדו ולא יעשו רפואה שלא על פי ממחה, אלא דבר שברור להם שאם לא יועיל לא יזיק:
וכל רופא יקדם תפלה לצרה, וילך אצל חכם וילמדנו, שתהא שגורה תפלתו בפיו להתפלל, בכל יום ישפך נפשו לפני השם שיהא בעוזריו לבל יטעה ולבל תצא תקלה מתחת ידו, ושתבוא רפואה על ידו, אולי יש תקוה. וצריך הרופא להיות רץ כצבי תכף שקורין אותו אצל חולה אפלו בחצי הלילה יחד עשיר ואביון. וילך לבקר את החולה בכל יום, ואם יש צרך, כמה פעמים ביום, כי החולה עיניו תלויות על הרופא ובכל פעם שנכנס הרופא אצלו משיב נפשו ולמצוה רבה תחשב לו. וראוי לעשות עם העני בחנם כמו שעושה עם העשיר בשכר, ושכרו יהיה כפול ומכפל מן השמים:
וראוי לרופא ולכל הנכנסים אצל החולה, להראות לחולה פנים שוחקות ולחזקו בדברים שלא יירא ולא יחת, שלא תאנה אליו רעה בסיעתא דשמיא, אבל יאמר לו שעל כל פנים טוב ומועיל לרפואה להתפלל אל השם ולהרהר הרהורי תשובה, ולשפך שיחה לדרש סליחה מאדון האדונים כי הוא הרופא האמתי, ברצותו דרכי איש ישלח דברו וירפאהו. עושה אלה עליו נאמר (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל (שהוא החולה), ביום רעה ימלטהו ה', ה' ישמרהו ויחיהו וכו':
