כמה ראוי לאדם להתמרמר בבכי תמרורים על החטאים ועל העוונות ועל הפשעים, ועל מה שגרם בהם רעות רבות וצרות לעליונים ולתחתונים, מה שאין הפה יכולה לדבר ולא יכילון כמה מגלות, ואין דעתנו משגת אחד מני אלף אלפי אלפים מהרעה אשר גרמנו בעוונותינו, ומתוך כך אין איש שם על לב להתמרמר בבכי כראוי באמירת תקון חצות ואמירת הודויים. ואף האיש אשר נגע יראת אלקים בלבו ויתן את קולו בבכי, לבו בל עמו, ואף אם יתחזק להיות פיו ולבו שוין וירצה להוריד כנחל דמעה לו ננעלו, וכל זה מחמת שעוונותינו וטמאתנו הן הם מסכים המבדילים ומונעים הטוב ממנו. וראוי לנו להתחזק ברב עז ותעצומות להתמרמר תחלה על כי חשכו עינינו ורחק ממנו זיו השכינה, עד שאין אנו מכירים את חסרוננו. כי טפש כחלב לבנו, שאם היינו זוכים שלא היו עינינו טרוטות, היה ראוי שתכף שנזכר מה שחטאנו למלך רם ונשא, ומה שגרמנו צער למלך אים ונורא ולכל צבא המרום שיצא מעינינו מקור דמעה ונוריד כנחל דמעה, פלגי מים מאין הפוגות, יותר ויותר ממי שבנו יחידו מת מטל לפניו, וכמו שעשה רבי אלעזר בן דורדיא (ע''ז יז, א), אלא שאנחנו כמתים בחיינו ואין בשר המת מרגיש באזמל, (ואנו כחמורים וכסוס כפרד אין הבין). על זה ידוו כל הדוים:
ויתחזק האיש לחשב מחשבות דבר בעתו, דברים המעוררים את הלב, בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא. ועל כל פנים יתן את קולו ויעשה התעוררות חיצון בעדן חדוה קול רנה ותודה, ובעדן עציבותא יתן את קולו בבכי ויתעורר כאשר יוכל. ויקדים תפלה לפני ה' שיעזרנו ויהיה עם לבבו ועם פיו לעשות כל דבר ודבר כתקונו כאשר יאות, דבר בעתו מה טוב. וה' לא ימנע טוב. וכתיב (קהלת ג א) עת לכל חפץ. בעדן חדוה, חדוה, ובעדן עציבותא, עציבותא. והמערב ונותן את של זה בזה הוא מעריב ערבים שלא בחכמה, רק יפנה לכל דבר בעתו, ויהיה לב יודע מרת נפשו ובשמחתו בל יתערב זר:
