מלמדי תינוקות אם באמונה הם עושים מה טוב חלקם, שעליהם נאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אבל צריכה יגיעה רבה ושקידה מן הבקר עד הערב, וחוששני שאין צדיק בארץ אשר יעשה מלאכה זו כתקונה כדת מה לעשות ויהיה נקי נפשו מגזל רבים, שהרי אמרו בש''ס (ב''ב ח, ב) שרב שמואל בר שילת הוה לה גנתא ולא חזא לה תלת סרי שנה. וכן אמרו (תענית כג, ב) על אבא חלקיה שהיה שכיר יום ולא השיב שלום כדי שלא לבטל רגע כמימרה ממלאכה של בעל הבית. ומי הוא זה נקי שלא ינום ולא יישן ולא יפנה אנה ואנה ויהיה רק עסוק במלאכתו כל היום. מי האיש הירא את דבר ה' וחושש לנפשו לבל יכנס חס ושלום בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה (ירמיהו מח י), יתנה בפרוש עם הבעלי בתים שירשוהו לפקח על עסקי צרכי ביתו ולנוח ולישן מעט בימות הקיץ וכדומה כי היכי דתהוי לה הצלה פרתא, ולא יאמר עליו בנפשנו נביא לחמנו, כי מוטב לו לאדם שיהיה מטל ברעב, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ועל כל פנים כל אשר בכחו לעשות יעשה, ואל יאבד רגע לבטלה, ויעמל בכל כחו בזעת אפו ללמדם להועיל:
ולא המדרש הוא העקר (אבות א, יז) אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (שם ב ב) ודרך חיים תוכחות מוסר, כל הלכות דרך ארץ וכל דינים הנוהגים וטעמי המצוות, ושיהיו רגילים ובקיאים להתפלל לפני התבה, ולברך ברכת חתנים וברכת אבלים וברכת בעל הבית וכדומה, באפן שיהיו באים באנשים. ויהיו עולים בסדר הלמוד בהדרגה, שהעלה בלי הדרגה נפול יפל והיא לא תצלח. ולא יטו אזן אל האבות אשר לא דעת ולא תבונה בהמה, ורוצים שבניהם יעלו תכף מעלה מעלה וילמדו גמרא, כי הבנין בלתי יסוד ישאהו רוח:
וכך סדר הלמוד, תחלה יהיו רגילים לקרא מק, רא במרוצה בנקדותיו וטעמיו דבר דבור על אפניו, ואחר כך ילמדו הלעז בכל בניני הפעלים באפן שיהיו יודעים לדבר בלשון הקדש וללעז בכל ספר שיפתחו ולא ישגו בלשונם. וילמדם כל התנ''ך עם הבנה, ובכל דבר שילמדו שיוצא ממנו מוסר השכל יגיד להם. ובשבט לשונו יוכיחם בתוכחות על עוון ועל עשותם מלי דינקותא, ואם יצטרך להכותם, לא יוסיף להכותם מכה רבה מכת אכזרי רק יכם מעט ברחמים, דצית צית, ותחת גערה במבין, וטובה תוכחת מגלה בלשון רכה (משלי כז ה). ושום ירגילם ללמד פרוש רש''י, ובתחלה בדרך פשוטה, וכשיהיו רגילים יעמיק להם מעט מעט, ויוסיף להן בתורה. ותהיינה עיניו פקוחות עליהם להרחיקם מכל חטא ומכל מדות רעות, ושיהיו שלמים בכל מיני שלמות ורגילים במדות טובות וישרות, ובפרט שיהיו בישנים ויזהרו בכבוד כל אדם. וינהגם במדות החכם וירחיקם ממדות הגלם. וישפך נפשו לפני ה' שיעזרהו באפן שיהיה נצר מטעיו מעשה ידיו להתפאר, אין פרץ ואין יוצאת, ובזה יצא ידי חובתו ידי שמים וידי בריות, ויאמרו אשרי שזה גדל גדולי הקדש. וצריך המלמד שישוה מדותיו ולא יהדר פני גדול, ויזהר בבני עניים שמהם תצא תורה (נדרים פא, א). הן אלה קצות דרכי הישר שראוי להתנהג בהם המלמד תינוקות, ישמע חכם ויוסיף לקח וישמח בתלמידיו בעולם הזה ויגל בהם לעולם הבא, שאין שמחה בעולם גדולה מזו:
אמנם גם אנשי הקהל חיבים להיות עיניהם פקוחות על משרתי הקהל, ובפרט על המלמדים שעוסקים במלאכת שמים ולא ידקדקו עמהם כל כך, וימחלו להם אם אין עושים מלאכתם כל כך כהגן, ולא יענשו המלמדים בסבתם, ועל כל פנים יוכיחום על פניהם, אבל בלא כעס ובלא דברים קשים, רק בנעם שיח ובחך מתוק באהבה כאשר ידבר איש אל רעהו:
וזו מדת אדם טוב לדבר דבריו, אפלו עם שכירו ולקיטו, ואפלו אם הוא גוי, וכל שכן עם המלמדים וחזנים ושמשים שדים צרתם ודחקם וטרחם ומשאם שהם משרתים לרבים שאינם יכולים לצאת ידי חובה, שזה אומר בכה וזה אומר בכה. וצריכים המשרתים לסבל את הכל ולהיות מן הנעלבים אשר עליהם נאמר (שופטים ה לא) ואהביו כצאת השמש בגברתו. וילמדו ממשה רבנו עליו השלום שסבל את ישראל ולא יצא ידי חובתו עמהם. אבל יזהרו העם שלא למרר אותם בדברים קשים ובגערות ובזיונות כי ה' יריב ריבם ויתבע עלבונם:
וגם צריכים לפקח עינים עליהם לתת להם פרנסתם די מחסורם במזמנים לידם מדי שבוע בשבוע. וימנו מלמדים כפי צרך התינוקות באפן שלא יהיה הרבה תינוקות והרבה למודים לאחד. ויהיה להם מקום מיחד מקום ישוב כדי שיוכלו לעשות מלאכתם נכונה. ולא יחושו על ההוצאה מרבה כי גדולה מצוה זו יותר מבנין בית המקדש (שבת קיט ב), וראויה היא שתגן להציל מכל צרה וצוקה ולהניח ברכה:
