ידוע כמה מאמרי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ויק''ר פרשה ג) שקריאת הקרבנות חשוב מאד לפני המקום ומעלה עליהם כאלו נבנה מקדש בימיהם, וכאלו הקריבו כל הקרבנות. וכן בזהר הקדוש הפליגו מאד בשבח המגיע ללומד סדר מעשה הקרבנות וסדר פטום הקטרת, עד שאמרו: דאלו הוו ידעי עלמא כמה עלאה איהי עובדא דקטרת קמי קדשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה מנה וסלקי לה עטרה על רישיהו ככתרא דדהבא, ואי יכון בה בכל יומא, אית לה חולקא טבא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מנה ומעלמא, וישתיזב מכל דינין דעלמא ומדינא דגיהנם. ועוד אמרו בענין הקרבנות דברית כרותה, דאנון מלאכין דמדכרין חובה לאבאשא לה לא יכלין למעבד לה אלא טיבו, וכלהו ידכרון לה לטב. ובעדנא דיארע מותנא בבני נשא קימא אתגזר וכרוזא אעבר על כל חילא דשמיא, דאי יעלון בנוהי בארעא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ויימרון ברעות נפשא ולבא ענינא דקטרת בסמין, דיבטל מותנא מניהו. עין רואה גדל תועלת למוד הקרבנות וסדר פטום הקטרת:
ואשריהם ישראל כלם לומדים פרשת הקרבנות וסדר פטום הקטרת וסדר המערכה ופרק איזהו מקומם, ויש שקוראין בל פרשיות הקרבנות, אבל דא עקא, דלשון הזהר הקדוש דיק וקאמר, ויכון בהו ושוי לבה ורעותה בהו. נראה שהקורא בלי כונת הלב לא ישיג התועליות הנזכרים בזהר הקדוש. וראוי והגון להתחזק ללמד סדר הקרבנות וסדר פטום הקטרת בכונה ורעותא דלבא, לעשות נחת רוח ליוצרנו המשלם שכר טוב לעושי רצונו:
והאיש אשר חננו השם להיות חלקו מיושבי בית המדרש, מה טוב ומה נעים שיקבע עתים ללמד בש''ס או בהרמב''ם בהלכות מעשה הקרבנות, כי עושה נחת רוח גדול ליוצרו יותר משאר למודים. על כגון זה נאמר (ברכות יז, א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו:
