יש מקומות שכלה בהיותה משדכת, יש לה קרוב דעת עם החתן שלה, ויש להם ימים מיחדים שמתראים פנים, כגון בחנכה ופורים ובמועדים וכדומה, ויושבים זה בצד זה ומדברים יחד ושוחקים יחד וכהנה מנהגים רעים שיש בערי איטליה ובערי אשכנז ובקצת ערי טורקיה. וכבר צוחו על המנהג הרע הזה בספרים, כי כשם שאי אפשר לאש בנערת שלא יהבהב, כך אי אפשר להחתן לנצל מקשוי לדעת, שהוא עוון פלילי, עד שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה יג ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. ומתוך כך הוא בא לידי הוצאת שכבת זרע לבטלה, אשר הוא עוון חמור, שחשוב כהורג נפש וכאלו מביא מבול לעולם, כידוע חמר אסור זה הפלא ופלא. ואם מידי עברה יצא, מידי הרהור לא יצא. אי אפשר לומר ונקה. הנה כי כן חיובא רמיא על מי שבידו לתקן ולמחות על דבר כבוד שמו, שישאג כאריה ויצא לקראת נשק לבטל מנהג רע זה. וכזה תערבת אנשים ונשים משוררים ומרקדים, אשר השטן מרקד ביניהם ותבער בם אש היצר הרע, ולא יוכלו מלט מעברה או מהרהורי עברה. ישתקע הדבר ולא תהא כזאת בישראל:
ומה טוב ומה נעים מנהג קצת ערי טורקיה, שאין החתן רואה את פני הכלה עד שעת החפה. יאחז צדיק דרך זה. ואם לא יוכל לתקן לכל בני העיר, יתקן לבניו ולהנלוים אליו והסרים אל משמעתו, כי באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלה פ''א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ובעוון זה וכזה חטאת נעורים מתים בנים בכורים קטנים, ואשה מפלת נפלים. הנה כי כן האוהב את בניו ישמרם מכל עוון וכל חטאת, ובפרט מעוון חמור זה, כי נפש הוא חובל. והיותר טוב שלא לשדך את ילדיו אלא סמוך לפרק הנושא, כדי שלא יהיו טרודים ולהוטים אחר הכלה, ולא תצא תקלה, ויעמד להם רוח והצלה, ששון וצהלה:
