תנינא (אבות ד ד) רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם. צא ולמד גדל חובת השפלות, שלא דיו באמירת פעם אחת, מאד, אלא אמר, מאד מאד, וכבר דברנו מזה בערך גאוה ובערך ענוה. אבל נראה שענין השפלות הינו במעשה, על דרך שאמרו בש''ס (סנהדרין פח ב) שלחו מתם, איזהו בן עולם הבא, שפל ברך, שיף עיל שיף נפק, עסק באוריתא תדירא ולא מחזק טיבותא לנפשה. וידוע שהתעוררות חיצון מסיע להתעוררות פנימי, ועל ידי התנהגו בכבד ראש ושחות עינים, ושלא לבקש גדלה ושלא לחמד כבוד, ושלא לישב במקום גדולים ושלא להתפאר בתפארת המלבושים, בגדי חמודות, זה יזכירהו ויעוררהו להיות ענו באמת:
ומיהו לא יפריז על המדה, ואם הוא מכבד בעיני הבריות ובא באנשים, לא ישב בשפל המקומות ולא ילבש סחובי הבלאות וכדומה, שכמו שכל דבר טוב, הטוב טוב לעשות בסתד, כן הענוה עקרה בלב להיות רוחו נשברה ולבו לב נשבר ונדכה, ביודעו ומכירו רב פחיתותו ומעוט ערכו וקצר השגתו ועצם חטאותיו ורב קצורו, בעבודת השם יתברך שמו לפי מה שהוא אדם. ומי שהוא מורה שפלות גדול וענוה יתרה הרבה יותר מן הצרך לפי מה שהוא אדם, בשם ענוה פסולה יקרא, ויאמרו עליו שאין זו אלא יהרא, שרוצה להראות העמים שלמות מדותיו, שהוא שלם בכל, כלום חסר אלא ענוה, הרי ענוה, נמצא שאין זה ענוה אלא גאוה:
וזה כלל גדול בכל דבר טוב, רחמנא לבא בעי, הלב עקר ואחר כונת הלב הן הדברים, והדבור והמעשה טפל. וכל ערום יעשה בדעת להסתיר עניניו ויכלכל דבריו במשפט באפן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי''ם ואדם:
