אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין יח ב) אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכלו שלא בפניו. והטעם שאין אומרים כלו בפניו, נראה דהינו כדי שלא תזוח דעתו ולא ירום לבבו. אבל מקצת אומרים, כדי שיזדרז בעשית הטוב בראותו שיהללוהו בשערים מעשיו, וגם כדי להרבות אהבה ואחוה, שלום ורעות, באפן שצריך פלס ומאזני משפט, שאם רואה אדם שאינו אדוק כל כך באהבת השם, ויש לחוש שתכבד עליו עבודת המצוה, ראוי להגיד שבחו ושכרה של מצוה שהוא עושה, ולומר לו: אשריך מה טוב חלקך שאתה קונה עולם הבא במעשיך, וכהנה דברים המלהיבים את הלב, כדי שיחזיק במעזו לעשות מצות, או כדי שישבחוהו, או כדי לזכות לשכר טוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל לאיש טוב שהוא אדוק באהבת השם ועושה מעשיו לשם שמים ולא בשביל שישבחוהו, ראוי להזהר ולהשמר מלשבחו לפניו כלל וכלל, בפרט בדור יתום זה, כי יצר הגאוה היא רעה גדולה, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ה). בשמתא, מאן דאית בה. מי זוטר מאי דכתיב (משלי טז ה) תועבת ה' כל גבה לב. כל דהוא גבה לב. ואם לעולם יצר הגאוה סמוך, על אחת כמה וכמה בשמעו שיהללוהו בשערים מעשיו גבר אויב ומסיתו הסת כפול שיתגאה. וצריך שיהא איש מלחמות שיתגבר על יצרו בעת ההיא, כדי שינצל ממנו בחשב מחשבות טהורות, מה לי ולשבחן של בריות, או לכבודם שהם מכבדים אותי, מאחר כי פשעי אני אדע, ואפשר שאני בזוי נתעב ונאלח ונמאס לפני בוראי ולפני כל צבא המרום, ומה יתן לי ומה יוסיף אם בני אדם טועים בי, אוי לי על שברי כי גדול כים שברי לפני פלס ומאזני משפט אשר לה', שדן את כל אדם לפי מה שהוא, כזאת וכזאת צריך שהחי יתן אל לבו תכף שישבחוהו או יכבדוהו כדי שינצל מהגאוה, כלי האי ואולי:
ומאחר שהמחטיא את חברו הוא יותר רע מההורגו, ראוי להזהר מאד שלא להחטיאו בחטא החמור של הגאוה, ושלא לומר שבחו בפניו, ושלא להגיד לו שבח שאמרו עליו שלא בפניו, כי יש לחוש הרבה פן ואולי חס ושלום יחטא ויכעיס את הבורא יתברך שמו בחטא החמור של הגאוה ותאבד נפשו חס ושלום, ואפלו אם יתגבר על יצרו ולא יחטא, מה לו ולצרה הזאת להכעיסו בתגר זה, וראוי לחוס על כבוד קונו ועל נפש חברו:
ולולא שצותה תורה לכבד את החכמים, ורבותינו זכרונם לברכה היו מכבדים את העשירים (ערובע פו א), הייתי אומר גם כן שמהאי טעמא, ראוי שלא לחלק כבוד לשום אדם, כי נפש הוא חובל כדבר האמור, ונוסף גם הוא רעת הכבוד, שהרי כתב בספר החסידים (סימן ח), שכל מה שאדם נהנה מן הכבוד שמכבדין אותו בעולם הזה, כנגד אותה הנאה מנכין לו מזכיותיו ומשכרו לעולם הבא, וזהו אפלו למי שראוי לכבוד ונותנים לו הכבוד, כל שכן כגון אנן יתמי דיתמי, מלאים עוונות וחסרונות וחסרים כל טוב, שאם נבקש הכבוד ונרדף אחריו ונקפיד עליו ונתגאה בו, אוי מה תהא עלינו, הן גוענו אבדנו חס ושלום. ומי גבר יחיה ויתגבר על יצרו שלא להנות מן הכבוד ושלא להתגאות בו, אשר על כן היה נראה שההעדר טוב, אך מה נעשה ואבינו שבשמים גזר עלינו לכבד כל הראוי לכבוד לפי ראות עיני בשר אשר לנו, לו בכח יגבר האיש המכבד שלא להנות מן הכבוד ושלא להתגאות בו: אבל מכל מקום אומר אני שאין ראוי לשבח ולכבד לבחורי חמד, אילני דמלבלבי אשר לא נסו בכבוד, ובראותם שמשבחים אותם או מכבדים אותם, דומה בעיניהם כאלו חכמים מחכמים שלמים בכל, ולא דעת ולא תבונה בהמה להשפיל עצמם ולהכיר מעוט ערכם ולברח מן הכבוד, רק עולים במעלותם ועומדים במקום גדולים וגאות לובשים, ומורים הלכות מפני הבושה שאינם רוצים לומר שאין יודעים, כי חרפה הוא להם לפי הכבוד שמחלקים להם, וחושבים שיש להם שם כשם הגדולים, ועושים מחלקת עם הגדולים, ומרבים קטגוריא, ומדברים קשות וכותבים קשות גם לקדושים אשר בארץ אשר מפיהם אנו חיים וצפרנם עבה ממתננו וכהנה רעות, באפן שראוי לקרא עליהם: (שיר השירים ב ט) אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים. מי גרם להם כל זאת, הכבוד שמחלקים להם והשבח שמשבחים אותם בפניהם:
וכבר ספרו בש''ס (ב''מ כד ב) שרבי אלעזר בן רבי שמעון היה יושב בקרקע לפני חכמים והוה מקשה ומותיב ומפרק, אמרו, מימיו אנו שותים והוא יושב בקרקע, רצו לכבדו והעלוהו והושיבוהו על הספסל, אמר להם רבי שמעון פרידה אחת יש לי ואתם רוצים לאבדה ממני, (פרש רש''י: על ידי שיתגאה ועל ידי עין הרע) חזרו והורידוהו. ישמע חכם ויוסף לקח ולא יושיב את בניו אלא בין ברכי תלמידי חכמים, ולא יניחם שיאמרו דברי תורה בין עמי הארץ אשר לא ראו אור, ומעט שרואים דומה בעינם הרבה, ומרבים לשבחם ולכבדם, ואיכא למחש לכל הני תקלות ולעין הרע. וילמד את בניו ואת תלמידיו שיהיו צנועים, דכתיב (משלי יא ב) ואת צנועים חכמה. ושיכירו מעוט ערכם ויתנהגו בדבר אמת וענוה צדק כדי שיצליחו בלמודם:
ואף במקום שאמרו (ערובין יח ב) אומרים כלו שלא בפניו, צריך לזהר שלא יהא בפני שונאיו או בפני בני אדם שאינם מהגנים, שאינם חפצים לשמע שבח בני אדם. שהרי אמרו (ערכין טז, א) לא יספר אדם בטובתו של חברו שמתוך טובתו בא לידי גנותו. שהמספר או השומע אומר, כל המדות טובות יש בו זולת זה הגנות, ונמצא באים לידי לשון הרע החמור. וכבר כתבו בעלי המוסר בזה הלשון רבותינו אמרו (ערובע שם) אומרים מקצת שבחו בפניו וכלו שלא בפניו, ואוי להם לבריות שאומרים שבח שאין בו, בפניו, וגנותו שלא בפניו, כי גברה החנפה. ואיש טוב יספר בשבח כל אדם, שהרי ספרו באחד שראה נבלה, אמר, כמה מסרחת נבלה זו, אמר לו חסיד אחד, ראה, שניה לבנים, כלומר, שיש לראות שבחו ולספר בו ולא בגניתו. ובזה אדם נכר, כי נבל, נבלה ידבר, וכל הפוסל, במומו פוסל, ואיש טוב מדבר טוב, ובמדה שמודד מודדין לו מן השמים, אם לטוב אם למוטב. והמדבר טוב קונה סנגורים שידברו עליו טוב בשמים ממעל:
