שם שמים אם הזכירו לבטלה עובר גם כן על (דברים ה יא) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכבר מלתי אמורה שכך הוא אם מזכיר בלשון הקדש כמו בלשונות הגוים. וכמו שצריך לזהר מלהזכיר שם הוי''ה במבואות המטנפות או במקום שאינו נקי, כך צריך לזהר מלהזכיר בכל לשון מלשונות הגוים. ולכן יש לזהר כשמדבר במרחץ שלא יזכיר ויאמר, (דייו) שהוא שם השם בלשון ספרדי. וכן לא יאמר שם, (אלא ראזול סון) שהוא הזכרת שם השם בלשון ישמעאל, וכן בכל לשון:
וכבר הזהירו הפוסקים שלא יאמר אדם לחברו, אמרת אלהינו, אלא יאמר לו, אמרת יעלה ויבוא, וכן לא יאמר אמרת אלהי נשמה, שהוא הזכרת השם לבטלה, אלא יאמר, אמרת ברכות השחר, או יאמר אלקי, או אלקינו בקו''ף. וכן המסיעים בברכות חתנים, לא יתחילו לסיע מתבת אלקינו אלא ממלך העולם, וכל כיוצא בזה. וצא ולמד עד היכן חששו להזכרת השם לבטלה, עד שאמרו (נדרים י ב) שלא יאמר אדם לה' קרבן, אלא קרבן לה'. וכן לא יאמר אדם לחברו ה' יתן לך ימים טובים, אלא, ימים טובים יתן לך ה', וזה משום חשש שמא תכף שיזכיר שם השם, תצא נפשו ולא יוכל לומר עוד, ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. וכמה בוערים בעם ובפרט בנשים מצוי מאד שעל דבר תמיהא שרואים, מזכירים שם שמים לבטלה. ומה טוב מנהג יראי השם וחושבי שמו שאין מזכירים שם שמים כלל, אלא אומרים: השם יתברך:
וצריך ליראה את השם הנכבד והנורא שלא להזכירו כי אם בקריאת התורה ותפלות וברכות, וגם בברכות צריך זהירות מברכות לבטלה, או ברכות שאינן צריכות, שחשוב מזכיר שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדריט ז, ב), שהשומע את חברו שמזכיר שם שמים לבטלה, חיב לנדותו, ואם לאו, הוא עצמו יהא בנדוי. ופרשו, דרצונו לומר השומע ואינו מנדה יהא בנדוי, ולכן יש לזהר לומר בינו לבין עצמו, תהא בנדוי מתר לך, מתר לך, מתר לך, צא ולמד חמר שבו:
ובכלל הזהירות, שלא יאמר הברכות ותפלות, חטופות וקטופות, דשמא אינו יוצא ידי חובה, ונמצא שהזכיר שם השם לבטלה מלבד שנשאר בלי תפלה ונהנה בלא ברכה. וחרדה ילבש בהזכירו שם שמים, כל עצמותיו יאחזמו רעד, כי כל העליונים רועשים ורועדים בהזכירם שם השם אים ונורא. ומה טוב כפעם בפעם לתן לב ועינים לראות בסדר כתר מלכות ובקדשות של תפלות יום הכפורים, למען ילמד ליראה את השם הנכבד והנורא וידע מעט כבוד השם ממקומו:
וידוע מה שפסק מרן בשלחן ערוך (או''ח סי' ה), שבהזכירו שם ידו''ד יכון היה הוה ויהיה, ובקריאת אדנות יכון שהוא אדון הכל, ובהזכירו שם אל אלהי''ם יכון שהוא תקיף בעל היכלת. וקמי שמיא גליא שאנחנו כשכורים מחמת טרדות הזמן ומחמת הצר הצורר הוא יצר הרע בחברת החמר העכור, ומחמת חלאת טמאת זהמת עוונותינו וטמאת ארץ העמים, הן הם מונעים הטוב ממנו עד שאין אנחנו יכולין לכון דעתנו, על כל פנים חיובא רמיא עלן לבחר הרע במעוטו ולהתחזק לכון ביום שיוכל, בפעם שיוכל, בהזכרה שיוכל, וכל אשר בכחו לעשות יעשה ויקבל שכר טוב בעמלו, והבא לטהר מסיעין אותו. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (בראשית לט ג) וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו, שהיה שם שמים שגור בפיו (תנחומא וישב ז). ויצחק אבינו הכיר הקל קול יעקב, לפי שהזכיר שם שמים ואמר (בראשית כז כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני. הנה כי כן טוב לגבר שיהא שם שמים שגור בפיו על כל דבור, אם מספר דבר שעשה יאמר, עשיתי זאת בסיעתא דשמיא, ואם מספר דבר שיעשה יאמר, אעשה זאת בעזרת השם יתברך, ובזה יהיה השם מצליח בידו:
תנן (אבות ב, יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, כי בזה מרויח שכל מעשיו למצוה יחשבו ויקבל עליהם שכר טוב. ומה טוב שיבטא בשפתים על כל דבור ודבור שיקדים לומר שעושה לצרך עבודת השם יתברך שמו, ובלבד שיהיו מעשיו מסכימים עם מה שאומר בפיו, שלא יצא מן השורה ולא ירבה בעסקיו יותר מן הצרך לעבודת השם יתברך שמו, ולא יבטל עבודת קונו מפני עסקיו, ולא יעשה שום דבר בעסקיו נגד רצון קונו (וכמו שכתבתי לעיל בערך הכנה), רק יהיו כל מעשיו כדת של תורה במדה במשקל ובמשורה, ישקל בפלס כל אשר הוא עושה, ויקבל שכר טוב על כל מחשבה ודבור ומעשה:
