הענוה היא מידה טובה, והיא היפוך הגאוה, ומי שיש בו המידה הזאת, כבר השיב נפשו מכמה מיני רעות. ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת, עושה מצוה ומקבל שכר לפי גודל ענותנותו, כי הענוה שורש העבודה, ומעשה קטן של הענוה מתקבל לפני השם, ברוך הוא, אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאוה. וכן אמרו רבותינו (ברכות ה ב): "אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוין לבו לשמים". אבל מעשה של הגאוה אינו מתקבל לפני השם, ברוך הוא, כי היא תועבת נפשו, שנאמר (משלי טז ה): "תועבת ה' כל גבה לב". ועבור זה צועק ואינו נענה, שנאמר (ישעיה א טו): "גם כי תרבו תפילה אינני שומע". ועושה מצוות וטורפים אותן בפניו, שנאמר (מלאכי א י): "מי גם בכם ויסגור דלתים". ומביא קרבן ואינו מתקבל, שנאמר (ישעיה א יב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי", ונאמר (ירמיה ז כא): "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר". אבל במידת הענוה והשפלות מגיע לכל טוב, כי "לענוים יתן חן" (משלי ג לד), וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיה סה כד): "טרם יקראו ואני אענה", ועושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ובשמחה, שנאמר (קהלת ט ז): "כי כבר רצה האלהים את מעשיך", ולא עוד אלא שמתאווה להן, שנאמר (מלאכי ג ד): "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם".
ומה היא הענוה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחשוב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח, ורך הלבב, ורוח נשברה. שורש הענוה - שיחשוב מעצמו בעוד שהוא שליו ושקט, ובריא ועשיר, אשר הבורא, ברוך הוא, היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלא אני בריה שפלה מאד, ואני בעולם השפל והכלה! ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות! ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים, ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול. זה שורש הענוה. אבל הנכנע לפני הבורא, ברוך הוא, כשיחלה גופו או אחד מאיבריו, או בעת שמתים בניו ואוהביו, או בעת ירידתו מעשרו וגדולתו, או כשיזקין - באמת לעולם הענוה והשפלות מקובל לפני השם, ברוך הוא - אך לא הגיע בזה לעיקר הענוה.
וחייב להתנהג בענוה במשא ומתן עם בני אדם ובעניני הממון לפנים משורת הדין עם כל אדם. וכל הנהגתו עם העולם - הכל יהא בשפלות ובנחת. ועיקר הענוה - שייכנע לאותם שהם תחתיו, כגון לעבדיו, ולבני ביתו, ולאותם עניים שהם מתפרנסים ונהנים ממנו והוא אינו צריך להם ואינו ירא מהם. והנכנע לאלמנות ולגרים, וסובל טורחם ומשאם, והשומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענותנותו - זו היא ענוה ישרה מאד.
יש עוד ענוה טובה מאד, כגון מי שנכנע לפני רבו, ולפני חכמים, ולפני צדיקים ההולכים בדרכי ישרים, וחושב בלבו: אלו הם עבדי השם, ברוך הוא, ומשרתיו ואוהביו, ובעבור זה ישפיל עצמו לפניהם ומכבדם. גם זו ענוה טובה, שיחשוב: אכנע לפני חכמים, כדי שיקרבוני וילמדוני ויוכיחוני ויוליכוני בדרכי השם, ברוך הוא. ויש עוד ענוה טובה מאד, שייכנע לפני תלמידיו, ויפרש להם כל סתום, לגדול לפי גדלו ולקטן לפי קטנו, ויפרש ויחזור ויפרש בסבר פנים יפות עד שיבינו, ולא יאמר: איך אשיב עליו עד שיבין, הלא לבו קשה כאבן? ויסדר הענין בנחת כמה פעמים. וכבר ידעת שכרו של רבי פרידא, שחזר לתלמיד אחד ארבע מאות פעמים (עירובין נד ב).
ועוד יש ענוה גדולה - ללמוד לפני הקטנים ולדרוש מהם מה שנעלם ממנו, ולא יאמר: איך אלמד לפני זה ואיך אדרוש ממנו, הלא הוא קטן ממני? ועל זה נאמר (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי". ועוד אמרו רבותינו (אבות פ"ד מ"ד): "מאד מאד הוי שפל רוח" - בפני כל אדם, לא בפני הגדולים לבד צריך להיות שפל רוח, אלא אף לפני הקטנים. וההולך בדרך זו יזכה את הרבים, כי הוא נושא חן בעיני כל רואיו, וכל מעשיו וסדרי ענייניו מקובלים להם, ותמיד הם משבחים אותו, ומתוך כך הם חומדים לעשות כמוהו, וכל אדם יברך את בנו שיהיה כמו פלוני, ובזה הוא מקדש השם, ברוך הוא. אבל המתגאה - הוא מחלל השם, ברוך הוא, ומחטיא את הרבים, והוא דומה לנבילה שהיא מושלכת בשוק, וכל עובר ושב מניח ידו על חוטמו עד שיעבור - כך המתגאה, הוא מגנה את התורה ולומדיה, ומרחיק בני אדם מן התורה, כי אומרים: מה תועלת יש בתורה, אחרי אשר לומדיה רעים? ומתוך כך פורשים הם מן התורה.
הענוה ניכרת באדם בששה דברים:
הראשון בחוזק כעסו של אדם. כגון שביזהו אדם מאד בדברים או במעשה, ויש לו להינקם ממנו, ומושל ברוחו, ומוחל לו בעבור הבורא, ברוך הוא, זה סימן הענוה. ולפעמים אסור למחול, כגון תלמיד חכם שביזהו ברבים, עד שיפייסהו.
השני כשיבא הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו, ומצדיק דין הבורא, ברוך הוא עליו ומקבל מאהבה, כמו שנאמר (ויקרא י ג): "וידום אהרן". וזה יורה מאד על הענוה.
השלישי אם ישמע שהעולם משבחים אותו על חכמתו ועל מעשיו הטובים, לא ישמח בלבו על זה, אלא יחשוב שמעשיו כטיפה בים. וכל שכן אם יאמרו עליו מעשים טובים שלא עשה, שלא ישמח, אלא יצטער בלבו על שיצא לו שם בדבר שאין בו. ואם אחד סיפר עליו מעשים רעים, אם אמת הדבר - לא יחפש לעוות האמת לנקות עצמו, כמו שאמר יהודה (בראשית לח כו): "צדקה ממני", ואל ישתדל להכחיש אותו האיש שסיפר עליו, ואל ישנאהו על שגילה הדבר. אך ייכנע לבורא, ברוך הוא, אשר גילה מעט מהרבה לייסרו ולהוכיחו כדי שישוב אליו.
ואם מה שסיפר עליו הוא שקר - אל יכלים המספר ולא יכעס עמו, כי כבר היה אחד מן החכמים שסיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכיותיך, ואני גמלתיו לך בדורון זה ששלחתי לך! כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: הלא לא עשינו זה? וישיבו להם: אותם שסיפרו עליכם רע הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם! וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלא לא עשינו? ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שסיפרת עליהם לשון הרע ונטלו מהם ונתווספו עליכם.
וזהו שנאמר (תהלים עט יב): "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'", כי כל המחרף הצדיק - כאילו מחרף השם, ברוך הוא, כי אויבי ישראל נקראים אויבי השם בכמה מקומות, ועל זה הזהירנו בתורה (דברים כד ט): "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך". לפיכך מי שסובל בזיונו ושותק, ניכר שהוא עניו. וכן מצינו (תענית כ ב): בהלל הנשיא באחד שביזהו, שאמר לו: אל ירבו כמותך בישראל! ולא הקפיד. ויש במדרש: אין עניו אלא השומע חרפתו ואינו משיב, דכתיב (במדבר יב א): "ותדבר מרים ואהרן במשה", וכתיב (במדבר יב ג): "והאיש משה עניו מאד". ועליהם נאמר (שופטים ה לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח ב).
הרביעי אם הבורא, ברוך הוא, מיטיב לו בעושר ובבנים, ונותן לו חכמה יתירה ותבונה וכבוד, יוסיף ענוה ושפלות לפני הבורא, ברוך הוא, ויכבד בני אדם, וייטיב להם יותר מבתחילה. כמו אברהם, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית יח יז): "המכסה אני מאברהם", אמר (בראשית יח כז): "ואנכי עפר ואפר".
רוב חכמה ורוב ממון הכפול בעולם הזה יהיה מחמת אחד משלשה דברים: האחד - לטובה מאת הקדוש ברוך הוא, השני - לנסיון, השלישי - לנקמה. סימן הטובה, אם העשיר הזה לא יעשה היזק לשום אדם בממונו, או החכם לא יתחכם להרע לשום אדם בחכמתו, אך זה בחכמתו וזה בעשרו מוסיפים עבודת הקדוש ברוך הוא לפי עניינם - אז באמת החכמה או העושר הם מאת הקדוש ברוך הוא. וסימן הנסיון הוא, שיהיה בעל הממון טרוד על שמירת ממונו, וירא שמא יפסיד ממונו, ואינו נהנה לפי הממון לשלוט בו ולאכול ממנו, וגם אינו מריע לאדם בעשרו, וגם לא יתגאה, אך טורח תמיד לקבץ הון ודואג בשמירתו, וגם אינו עושה נדבה, ואינו מרחם על העניים, לא מאכיל ולא מלביש.
וכן החכם, אם משים רוב חכמתו על העולם הזה לתקן צרכיו, ואינו מתחכם לא לרעה ולא לטובה - אלו ודאי לנסיון הם. וסימן הנקמה, שיהיה בעל הממון מזיק לאחרים בממונו, ומתגאה בו, ואינו עושה בו צדקה, וטרוד בו להתענג, כמו שאמר הכתוב (ישעיה כב יג): "ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן", ואומר (ישעיה ה יב): "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם", ולא ישלם ממנו חוק הקדוש ברוך הוא, על זה נאמר (קהלת ה יב): "עושר שמור לבעליו לרעתו". וכן אם החכם יערים לעשות רעות ולא יעשה טוב, כמו שנאמר (ירמיה ד כב): "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו", אז חכמתו לו למכשול.
לכן המשכיל יעשה בממונו ובחכמתו הטוב לפי רוב ממונו וחכמתו, ויוסיף הכנעה ושפלות, ולא יגבה לבו, ולעולם ידאג שמא העושר הזה הוא שכרו, והוא מאותם שנאמר עליהם (דברים ז י): "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". וגם ידאג החכם, שמא הוא מאותם שנאמר עליהם (ירמיה ד כב): "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". וכל אדם חייב להתחכם ולהתבונן להגיע בחכמתו למעשים טובים, עד שאין כח בחכמתו להשיג יותר.
החמישי כשמוכיח את עצמו במה שעשה רעה לאדם במעשים או בדברים, ואינו צריך לאותו אדם לשום דבר, ואינו מקוה לקבל טובה ממנו, וילך מעצמו בלתי הפצרת אחרים ומבקש ממנו מחילה, ומכניע עצמו מלפניו, ומתקן את שעיוות ומדבר לו תחנונים. גם זה סימן לענוה.
הששי שינהג בענוה בדברים רכים, כמו שנאמר (משלי טו א): "מענה רך ישיב חמה", ובקול נמוך, כי זה מדבר השפלות, כמו שנאמר (ישעיה כט ד): "ושפלת מארץ תדברי ומעפר תשח אמרתך". ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים, כמו שנאמר (איוב כב כט): "ושח עינים יושיע". ולא יתעסק בתענוגים, כענין שנאמר (משלי יג כה): "צדיק אוכל לשובע נפשו". כל אלו הם סימני הענוה.
הענוה היא סולם לעלות לדרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים כה ט): "ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו", וממנו יגיע להשיג יראת השם, ברוך הוא, שנאמר (משלי כב ד): "עקב ענוה יראת ה'". השכינה שורה על הענוים, שנאמר (ישעיה נז טו): "אשכון ואת דכא ושפל רוח" - שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והיטה שכינתו על הר סיני וירד למטה. וכתיב (ישעיה כו יט): "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך", מי שנעשה שכן לעפר בחייו בעולם הזה יחיה לעולם הבא. וכתיב (תהלים קלח ו): "כי רם ה' ושפל יראה" (סוטה ה א).
מי שמשים לבו כבשר תפילתו נשמעת, דכתיב (ישעיה סו כג): "יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'" (סוטה ה א), וכתיב (תהלים סה ג): "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו". אמר רבי יהושע בן לוי: בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקדוש ברוך הוא שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר (תהלים נא יט): "זבחי אלהים רוח נשברה", ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר "לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה" (סוטה ה ב).
הרבה ענפים טובים צומחים משורש הענוה. העניו הוא סבלן, ומהסבלנות יבוא שלום, ובענוה ישקיט כעס של אדם הכועס עליו, כמו שנאמר (משלי טו א): "מענה רך ישיב חמה". והשלום היא מידה טובה מאד. העניו יש לו חן, שנאמר (משלי ג לד): "ולענוים יתן חן". העניו תפילתו מקובלת לפני הקדוש ברוך הוא, כי הוא מעביר על מידותיו, ובגלל זה נתקבלה תפילתו של רבי עקיבא כשאמר "אבינו מלכנו" (תענית כה ב). העניו זוכה להתחכם, כי ייכנע לפני חכמים ומתאבק בעפר רגליהם, ונאמר (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם". העניו מרחמים עליו מן השמים, שנאמר (משלי כח יג): "ומודה ועוזב ירוחם". העניו בורח מן הגדולה ומן הכבוד, ובזה תלויה הצניעות, שנאמר (מיכה ו ח): "והצנע לכת עם אלהיך". העניו שמח בחלקו שחלק לו הקדוש ברוך הוא, הן רב הן מעט, שנאמר (תהלים לז טז): "טוב מעט לצדיק", ובזה ישקוט לבו מטרדות העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתורה לחכמה ולעבודת הקדוש ברוך הוא.
העניו ידין כל אדם לכף זכות. משל, כי שאלו אחד מן החסידים: במה היית זוכה להיות אדון לבני דורך? השיב: מפני שכל אדם שראיתי החזקתי יותר טוב ממני. אם היה חכם יותר ממני, אמרתי: גם הוא ירא אלהים יותר ממני מפני רוב חכמתו. ואם היה קטן בחכמה ממני, אמרתי: הוא שוגג ואני מזיד. ואם היה גדול בימים ממני, אמרתי: זכיותיו רבות מזכיותי. ואם הייתי זקן ממנו, אמרתי: עוונותיו מועטים מעוונותי. ואם היה כמוני בחכמה ובימים, אמרתי: לבו טוב לאלהים יותר מלבי, לפי שאני יודע העבירות שעשיתי ואיני יודע העבירות שעשה הוא. ואם היה עשיר ממני, אמרתי: שהוא עושה צדקות יותר ממני. ואם היה דל ממני, אמרתי: כי הוא דכא ושפל רוח יותר ממני, והוא טוב ממני. ומאלו הטעמים הייתי מכבד כל בני אדם והייתי נכנע לפניהם. מומי העניו נשכחים מחמת שהעולם רוצים בכבודו, וגם עוזריו רבים. משל, אמרו עליו על אחד מן המלכים, שהיו שוכבים בלילה אנשים הרבה, וקם הוא בעצמו ותיקן הנר שלא יכבה. אמרו לו: למה לא ציויתנו? אמר להם: מלך קמתי ומלך שבתי! ואמרו: כל מעלה מקנאים בה חוץ מן הענוה. ואמרו: מי שהוא נבזה בעיני עצמו גדול בעיני אחרים.
אך מה שצריך להרחיק במידה זאת - שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים, ועל זה אמר הכתוב (משלי כה כו): "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע". ואם יש יכולת בידו, ינקום מן הרשעים לכבוד השם, ויחזק תוכחתו נגדם, ויעמוד עליהם כארי נוהם להציל הנגזל מיד הגוזל. ויורה בני אדם עבודת הקדוש ברוך הוא, ויוכיחם בכל כחו כפי חכמתו, בתחילה - בנחת, ואם לא יועיל - יכלימם, ויצום על הטוב, ויזהירם מן הרע, בפיו ובלשונו, כפי חכמתו. וימהר לקחת דיני אלהים ממי שחייב בהם, ולא יכנע ולא ישפל בזה.
יש ענוה שהיא רעה כמו הגאוה, כענין שעשו נביאי שקר, שהיו לובשים בגדים כמו נביאי האמת שיקבלו כזביהם ושקריהם, כמו שנאמר (זכריה יג ד): "ולא ילבשו אדרת שער למען כחש". לכך אותם ההולכים בענוה בענין המלבושים ומדברים בנחת, ומנהיגים עצמם בחזקת חסידים וצדיקים, למען יאמינו להם ויסמכו על דבריהם, ויחניפו למי שאין להחניף, ועושים רמאות בסתר, ואין חוששים לקיים המצוות רק ברבים ולא כשהם ביחיד, וגונבים דעת הבריות - אלו הם מחללים השם, ברוך הוא, יותר מכל האדם, וגורמים שאין העולם מאמינים לטובים, והם נחשדים מבני אדם שיאמרו: שמא אלו הם כאלו? והמכיר בהם חייב לפרסם ולהודיע לכל, כאשר אמרו רבותינו (יומא פו ב): מפרסמים את החנפים.
לכן הקיצה ואל תתעלם לרפות הגבהות והרמאות ממך, ואל תמנע בעבור שתראה הרבה מבני גילך עושים כן, שאינם מסירים הגבהות והרמאות ואומרים למוכיחים: מי האיש שאין לו גאוה? ומי האיש שיכול להיזהר היות ישר במשא ומתן, ושלא לרמות בני אדם, ולעשות כל מעשיו בהכשר? הלא יש כמה בני אדם טובים וגדולים ממני העושים כך וכך, על כן אעשה כמותם, ומה שיהיה להם בעולם הבא יהיה גם לי! המחשבים כך, היא שטות שאין דוגמתה - משל, כי מי שעיניו כואבות ויש לו כחול שהוא מומחה לרפאות העין, וכבר נודעת לכל אמיתת הרפואה, אין זה חכמה לומר: לא אעשה שום רפואה, ואם אהיה עיור - מה בכך? כמה עיורים בעולם, ומה שיהיה להם יהיה גם לי! הלא זה לעג ושטות לפני כל. לכן עיין על נפשך, והשתדל בכל כחך, ואל תתן עיניך במי שלמטה ממך במעלת החכמה ובעבודת הקדוש ברוך הוא, כי בזה תקצר בעבודה ובחכמה. אך תתן עיניך ולבך במי שהוא למעלה ממך, והשתדל לרדוף אחריו ולהשיגו כפי יכלתך במעלת החכמה ובעבודת הקדוש ברוך הוא. ועל זה נאמר (הושע ו ג): "ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ".
