(ברכות ז ב): "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את ד'".
יש הפרש בין ברכה להודאה, הברכה תאמר ג"כ על כל דבר טוב שבא מסבה מיוחדת אע"פ שלא נעשה בכונה מכוונת לזאת, כמו "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל" , אמנם ההודאה תבא דוקא על טובה הבאה מרצון חפשי שאפשר להטיב ולחדול. ע"כ עד לאה לא היה אדם שטרח להודיע, שעם היותו ית' הסבה האמתית לכל אין הדברים נמשכים ממנו בדרך חיוב, כדעת פלוסופים אחדים, כ"א ברצון חפשי שראוי להודאה. ואל תדחה הדבר לומר שאם ימשך הכל אחר החיוב הלא אין מקום לעבודה ושכר ועונש, א"כ דבר זה כבר למדו האבות שבאמת אין הדבר כן, כי אפשר שהשי"ת משפיע כל הטובות והמציאות כולו לכל פרטיו בהשגחה נפלאה עד שגם סדרי השלמות האנושי שהוא בכלל המציאות נמשך ממנו. וכיון שלהשלמת האדם צריך שיהי' עובד עבודת הקודש לרומם נפשו ולתקן מדותיו, ע"כ נמשך משלמותו ית' שמי שהוא צדיק ימשך לו השלמות וההצלחה האמיתית וכיו"ב הכל אפשר ג"כ ע"ד החיוב. אלא שאין האמת כן, שהרי כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזה השלמות אי אפשר להיות נמצא כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח. ע"כ באה לאה והודתו, להודיע הדעה האמתית הזאת וע"ז היסוד נבנה חובת קרבן תודה שמעלתה רוממה ואינה בטלה גם לעתיד לבא כדחז"ל. והבן בדבר שאפי' התפילה יכולה להיות גם בהיות ההמשכה האלהית ע"ד החיוב, כי כיון שהאדם משתלם ע"י תפילתו לקונו מחויב הוא מן השלמות האלהי שתמצא התפילה ערך ותשיג ג"כ מטרתה ולא ימנע מהמציאות כל הדברים המכשירים ומרוממים את ערך התפילה. אבל ההודאה, זה השלמות הי' חסר בהכרח, אם לא הדעה האמיתית שההנהגה האלהית הוא באין חיוב ה"א ברצונו ית' "חיים ברצונו" , ושלמות האדם שבאה לו ע"י חופש הרצון דוקא לנו לעד נאמן על יוצרו, ע"כ נמצא בתודה חמץ שמורה על הפוכי כוחות הטובים שמהם נובע חפשיות הרצון מה שא"כ אם היו הכוחות כולם מוכנים רק להיטיב.
