(ברכות י:): "רבי לוי אמר על עסקי הקיר. אמר לפניו, רבש"ע, ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה החייתה את בנה, אבי אבא שחיפה את ההיכל כולו בכסף וזהב, על אחת כמה וכמה."
שפע החיים להמשך בגוף, ראוי הוא למי שהשלים לעשות מקום גשמי להועיל למטרת החיים. ע"כ השונמית שעשתה עליית קיר, מקום מושב לאיש אלקים קדוש אלישע, שהשלם הגמור הוא מטרת החיים כולם, כמ"ש "כי זה כל האדם", ראוי להיות השכר הנמשך מזה המשכת החיים עצמם. א"כ מקום המקדש, שהוא יסוד מטרת החיים לכל האנושיות כולה, כאמור "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ודאי ראוי שבזכותו ימשך שפע החיים לזרעו גם בשעה שאין הסידור הכללי מסכים. כי המטרה והתכלית הוא למעלה מכל סידור ומערכה, שכל הסיבות אינם כ"א האמצעיים אל תכלית החיים. אבל מי שזכה למטרת החיים עצמן הוא למעלה מכל סידור טבעי, וראוי הוא לניסים עליונים, ומהם להמשיך שפע החיים למעלה מסדרו. ויותר יש לדעת, שהאמונות התוריות באמתתן הם ממשיכים עמהם שלמות מוסרי נשגב לכל המין האנושי. והנה אמונת תחיית המתים, לבד אמתתה היא עמוד המוסרי של השלמת האדם בעולם. והנה אין אנו מדברים לעומת הכופרים בכל תחי', הרשעים המוחלטים שגם בתחיית הנפש והשארתה הנשגבה לא ירוממו, שהם הם המהרסים את כל אושר האדם, וכל חלקת המוסר יכאיבו בנכליהם, כי ינתן יד לכל פושע ועול לפלס חמם ידיו ולאמר "אכל ושתה כי מחר נמות", אלא שגם עם אמונת השארת הנפש לא יוכל עוד המין האנושי להתרומם אל רוממות מעלתו המוסרית, רק עם אמונת תחיית המתים הגופנית. כי האדם להיותו במעלת שלמותו האמיתית, צריך שיהי' שלם בנפשו גם שלם בגופו. ותכלית השלמות הוא, שתהי' נפשו רוממה תמיד לשאוף אל תכלית השלמות, שבזה יגיע לשלמותו ויזכה ג"כ את זולתו. אמנם לזכות לתכלית השלמות הנפשי בכלל האנושית, צריך ג"כ הרחבה של שלמות גופני חמרי במעלה עליונה. והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה תצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש. ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב. ע"כ ההתעסקות החמרית של בנינים, שהם היסוד להשלמות הגופני, שאי-תמידיות-הגוף תתנגד להח במושכל, הם נובעים מהשלמות של אמונת תחית המתים, ע"כ ראוי שהמעשה ההוא יעזור לתחיית המתים הפרטית. ע"כ בנין הקיר, לצורך שלמות נשגב של מקום מנוחה להנביא, לעסוק בשלמותו העליונה, ישובו של עולם הזה הבא לתכלית מעולה, בהיותו מתרחב ומתפשט לא יהיה נשלם כ"א עם אמונת התחייה, ע"כ גם התחלתו והחלק הקטן ממנו יש לו יחש לתחה"מ. וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש ותעודה הנפשית הנצחית. ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען הי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות. ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי' "חי חי הוא יודוך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השכר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתיד לבא לסוף בתחית המתים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.
