מי שהוא מלא רצון לא יקפיד ולא יכעס על שום דבר, ולא יצטמק ולא יצטער על שום דבר שבעולם. אין לך מדה טובה הימנה, שמחה לגוף ומנוחה לנפש וזו מתת אלהי''ם. ועל כל פנים אף מי שטבעו רע יכול להפכו ולהחליפו על ידי העמק והתמד במחשבות טהורות, ועל ידי חזוק להסיר כעס וצער מלבו, ולהעביר רעה מבשרו בכח טענות אמתיות שיש ויש שלא לילך אחרי ההבל, דכל מחא סביל דא, ודעת לנבון נקל. וכי יתן האיש את רוחו להתישב בדעת נכונה ומישבת לבקש האמת ולהתרחק מכל המדות הרעות והאסורות, במעט שיפקח עיניו, בעיניו יראה גנות המדות רעות שהם הבל ורעות רוח, וקשטא קאי ושקר אין לו רגלים, אבל זו רעת האדם בארץ, שהוא מתחזק במחשבתו, וממשיך עצמו לבקש טענות ולשום לשקר רגלים, עד שסוף סוף נראה לו שהאמת אתו, ודרכו ישרה בעיניו ויחזקהו במסמרים בל ימט, ומרעה אל רעה יוצא ובשרו עליו יכאב וגם נפשו עליו תאבל שסופו יורש גיהנם רחמנא לצלן (ועין מה שכתבתי לעיל בערך מדות ובערך עיון):
וראוי לאדם להשתדל לעשות רצון כל אדם ושלא לגרם צער לשום אדם בעבור הנאתו וכדומה, אי ליכא בטול רצון הבורא, שהרי אמרו בש''ס (שבת קיח ב) אמר רבי יוסי, מימי לא עברתי על דברי חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה. דון מנה עד כמה צריך להעביר על דעתו ולבטל רצונו מפני רצון חברו. ואמרו עוד בש''ס (גיטין טח ב) דאשמדאי מלכא דשדאי הוה אזל בהדי בניהו בן יהוידע, חזא סמיא (עור) דטעי בארחא, יהב לה ידה ואסקה לארחא. אמר, האי צדיק גמור הוא ומכרזי עלה ברקיעא דכל דעבד לה ניח רוחא זכי לעלמא דאתי. הדר חזא רויא (שכור) דטעי בארחא, יהב לה ידה ואסקה לארחא, אמר, האי רשע גמור ומכרזי עלה ברקיעא דכל דעבד לה ניח רוחא כדי שיאכל עולמו בחייו, זכי לעלמא דאתי, עד כאן. וגם מזה ילמד האדם מה טוב לעשות רצון כל אדם כל דליכא בטול רצון הבורא, שאז יבטל רצון כל העולם ורצונו ואל יבטל רצון הבורא יתברך שמו. וגם לזה צריך פלס ומאזני משפט כי גדול כבוד הבריות, ופעמים שצריך שיהא דעתו מערב עם הבריות ולא יתן מקום לרבים לחטא ולדבר עליו תועה, אלו דברים שאין להם שעור, וכל ערום יעשה בדעת ויבחר לו איזוהי דרך ישרה שיבר לו אדם:
וידוע שרצונו של אדם זהו כבודו, ולא טוב עשו המפצירים באיש לכבדו באיזה דבר שאינו רוצה, כגון להאכילו אצלו או להושיבו במקום גדולים וכדומה, ומעבירין אותי על דעתו ומצערים אותו, אין זה כבוד אלא קלון. צא ולמד מרבי ישמעאל שהיתה אמו רוצה לרחץ רגליו ולשתות מימיו ולא היה רוצה לקבל, עד שאמרו לו חכמים שרצונה זהו כבודה (ירושלמי פאה פ''א ה''א). והכל לפי מה שנראה לו שהוא אדם, אם נראה לו שרוצה בדבר ושרצונו שיפצירו בו עד בוש, יעשה רצונו כרצונו, וזהו לאות ולמופת כי חפץ חסד הוא ולמצוה תחשב לו, ואל כפעלו ישלם גמולו, ויעשה רצונו יהי שלום בחילו:
