קנאה היא מדה רעה מאד כמאמר התנא (אבות ד כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והנה יצר לב האדם רע וחושק להיות יחיד בדורו בחכמה ומעשים בעשר וכבוד, ומתוך כך מצטער כשיש אחר כמוהו או גדול וטוב ממנו, ומקנא לו ומבקש רעתו ומספר בגנותו. וגדולה שנאה שהיא מחמת קנאה, אש אוכלה היא לאין מרפא. ומי שיש בו מדה רעה זו, כל ימיו מכאובים, ואוכל לחם העצבים ואין לו רעים אהובים, ומרבה ריבות והוא שמח לאיד ורוצה בתקלת חברו, ושיכשלו חבריו בדבר הלכה ושיקצרו בעבודת השם יתברך שמו, ושיהיה להם מעוט הערך וקצר ההשגה, וכהנה רעות רבות ועברות שנגררות מן הקנאה. ומי יוכל ספר גדל רעתה, מי האיש החפץ חיים יברח ממנה ויהא גבור הכובש את יצרו על ידי העמק במחשבות טהורות, שיאמין באמונה שלמה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואפלו אם היה הוא יחיד בעולם לא יעדיף להרויח יותר ממה שגזור עליו. ואם יתוספו סוחרים כמותו לאלפים ולרבבות, לא יחסר ממה שקצוב לו. ויתרצה במה שהוא רצון הבורא, הצור תמים פעלו, ולכל אחד, דטבא לה, עבדי לה:
וכל ישראל הם גוף אחד כאיש אחד, וראוי לשמח על טובת חברו ולהצטער על צרתו כמו על עצמו, בפרט בשום לב שאפלו בזמן שהרשעים בצער, שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת וכו'. כל קבל דנא, כשישראל בנחת ישמח ה' במעשיו. ועוד שבזמן שאדם בדחק ובצער לא יוכל לעבד את בוראו והדחק מעבירו על דעתו ועל דעת קונו וזה צער השמים. מה שאין כן כשהוא בנחת וברוח, מרבה להיטיב ועושה נחת רוח ליוצרו. ובזמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם, ובהדי הוצא לקי כרבא (ב''ק צב א). ובזמן שהצדיקים בעולם יתרבה השפע וברכה רבה, וברבות הטובה רבו אוכליה:
ומי שהוא אוהב לאביו ולאמו אהבה אמתית אהבת הנפש חושב, יבוא הטוב לאבי והנחת רוח לפניו מכל מקום, מה לי על ידי מה לי על ידי אחרים, שאיני עובד על מנת לקבל פרס, רק רצוני שיהיה נחת רוח לאבי ולאמי, כך יאמר האדם: מני או מניהו יתקלס עלאה ואם היה נכנס תחת האפשר שבכל המצות שאעשה לא אהיה מועיל לעצמי אלא לאחרים שיתענגו על רב שלום (על דרך, ''כל העולם נזון בשביל חנינא בני''), ובכל היסורין שאסבל ושאסגף עצמי לא אהא מועיל לעצמי כלל, רק לכפר עוונות הדור, לא הייתי חושש כלל, וכל שכן שאם היו אומרים לי, אם תרצה שתועיל לעצמך, לא יתכפר לך אלא עון אחד, ואם תתרצה להועיל לאחר יתכפרו לו שתי עונות, בודאי הייתי בוחר להועיל לזולתי ולא לעצמי, שאיני חושש על עצמי, רק לעשות נחת רוח ליוצרי. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתחזק במחשבות טהורות להסיר קנאה מלבו ולהעביר רעה מבשרו, וישמח לב מבקשי ה' בטובת ישראל, בין בגופם בין בממונם בין בנפשם, ויצטער על העדרם כמו על עצמו:
אבל יש קנאה טובה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב''ב כא, א) קנאת סופרים תרבה חכמה. ויתאוה וישתדל לעלות במעלות החכמה ועבודת השם יתברך שמו כקדושים אשר בארץ, וחיב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב (תדא''ר כה). ואם רואה שחברו מצלח במעשיו, זאת תהיה קנאתו באמרו, בודאי שהכל לפי מעשיו של אדם, פרי מעלליו יאכל. ויקנא לבו ביראת השם על דרך דכתיב (בראשית ל א) ותקנא רחל באחותה, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ב''ר עא ו) שקנאה במעשיה הטובים, שאמרה, אלו לא היתה טובה ממני לא זכתה להבנות, ומתוך כך ייטיב מעשיו לעשות נחת רוח ליוצרו כי זה כל האדם:
ויש עוד מין קנאה אחרת שהיא טובה עד מאד, לקנאת קנאת ה' צבאות, לשבר מלתעות רשע ולהקים דגל התורה. וידוע מעלת פנחס, קנאי בן קנאי, בקנאו קנאת ה' צבאות, ויקרא לו השם שלום. ובזה נשתבחו שבט לוי: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים לג ט). וכבר אמרו בש''ס (ברכות כ, א): מאי שנא ראשונים דמתרחש להו נסא, ומאי שנא אחרונים דלא מתרחש להו נסא, אי משום תנויי וכו'. ותרצו, קמאי מסרו נפשיהו על קדוש השם, כי הא דרבי אדא חזיה לההיא אתתא דלבישא שעטנז, קם קרעה מנה וכו'. ואם גדלה מעלת המוסר עצמו למיתה כדי שלא לעבר על אותן עברות שאמרו, יהרג ואל יעבר, יותר ויותר גדלה מעלת המוסר נפשו לקנא קנאת ה' צבאות ולשבר מלתעות רשע ולהציל עשוק, ולמחות ביד עוברי עברות בכל תקף וכדומה. ולפי גדל ערכה וחשיבותה, כך קשה מציאותה, כי הן בעון גברה החנפה ונתמעטה אהבת הבורא יתברך, כי זה תלוי לפי רב האהבה. הא למה הדבר דומה, למי שרואה באחד שמכה את אביו ואת אמו מכת אכזרי ומחרפם ומגדפם, שלא יוכל להתאפק מלמסר נפשו עליהם להצילם, וכאיש מלחמות יעיר מלחמה לא ישוב מפני כל, על אחת כמה וכמה לכבוד אבינו שבשמים. כי כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו. ובודאי שהמקנא לכבוד המקום ועושה כל אשר בכחו לעשות, לא תאנה אליו רעה ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, כי השם עזרם ומגנם:
