הנה כל עניני עבודת השם יתברך שמו בעו הערכה, איזו היא דרך ישרה שלא יצא שכרו בהפסדו. כגון העומדים בבית ה' בלילות יראו אם יכולים לעמד שלא תחטפם שנה בקריאת שמע ובתפלה, ואם לא יישן ביום יבוא לישן בערבית וברכת המזון, שאז נמצא שההפסד יתר מאד על השבח, וכן אם יהיה לומד מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר, הרי זה יגע לריק וההעדר טוב ממציאות הרע, וטוב מעט בכונה (טור ושלחן ערוך ז, יד), והרי זה דומה לדאמרי אנשי, שהכילי חושב להרויח אחת ומוציא ארבע, כן זה חושב להרויח מצוה אחת ומפסיד כמה וכמה. ולעולם צריך לראות שיהא התוספת מרבה על העקר, לא מפסיד את העקר, ושלא יפסיד הזוז בשביל הפרוטרוט. וכן צריך להעריך ולהבחין בין טוב למוטב, כגון בענין הלמוד יבחר לו לפי שכלו ולפי עתות הפנאי שיש לו, איזה למוד יותר חשוב ילמד, כגון דינים הנצרכים דבר בעתו, או הלכות מעשה הקרבנות, שהוא חשוב מאד לפני המקום, או ספרי מוסר ויראת השם, ואם הפנאי מסכים עמו יאחז בזה וגם מזה, ויהיה ידו בכל כל:
וכן כשמוציא מעותיו לדבר מצוה יעריך איזו מצוה היא יותר חשובה לפני המקום. וידוע מאמר הירושלמי (שקלים סוכ''ה) על אותן בתי כנסיות שאמר, כמה נפשות שקעו אבותיך בכאן, מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא, ובפרט מי שאין ידו משגת לעשות פזר גדול, יראה במה מוציא את מעותיו שיהא למצוה היותר חשובה, כסוחר טוב שמבקש להלביש מעותיו בסחורה שיש בה רוח יותר. רק אם הרחיב ה' את גבולו יהיה ידו בכל, ופתוח יפתח את ידו לתן לכל קפות הקהל ולהקדשות, ולהיות שושבין וסנדק וכדומה, כל אשר בכחו לעשות יעשה, וטוב איש יכלכל דבריו במשפט:
