כתיב (משלי יא טו) רע ירוע כי ערב זר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קט) רעה אחר רעה תבוא לערבי של ציון דעבדי שלוף דוץ. דהינו שתובעים את הערב תחלה. והן עתה לפי מנהג העולם ותקנת השוק כל הערבות הוא כמעט כהאי גונא, שמי שנוטל ערב אינו רוצה לילך בדינא ודינא עם הלוה ולירד לנכסיו, אלא כיון שאינו פורע לו, תכף תובע את הערב, שכן על אמונתו הלוהו, ויש שמתנין בפרוש רצה מזה גובה. והן אמת שזה דבר קשה על האדם ובפרט אי דחיקא לה שעתא ומצטרך לתן חילו בשביל אחרים, שניו יחרק ונמס ותוהא ומתחרט אלף פעמים על מצוה שעשה:
והן אדם נמצא נבוך בענין זה, שאם ילכו שנים יחדו לעיר אחרת לירידים, וישאלו את האחד אם יוצא ערב בעד חברו, אם יאמר לאו, הרי פסקה לחיותה, שיבין המלוה שאינו בר סמכא להלוותו, ועל כן הוא מכרח לכנס ערב, אבל הדרך ישרה כל שהיא תפארת לעושיה שלא יכנס ערב, אלא אם נוטל משכון מקדם, או יאמר למלוה, תדע שאין אני יוצא ערב אפלו על המלך שכך קבלתי עלי מפני הרמאים, וכן יעשה. ואם יבוא חברו לבקש ממנו שיצא ערב, אם יש לו ממון יאמר לו הילך, ואם לאו, יאמר לו כדברים האלה, ויפרסם הדבר באפן שכל רואיו יכירוהו ולא יקשה בעיניהם. ואין ראוי למלוה לבקש ערבות מאחד בפני הלוה, או לומר ללוה, אם תביא לי לערב את פלוני, אתן לך, שנמצא מכריח את חברו להיות ערב על כרחו שלא בטובתו, מפני הבושה ומפני הכבוד ומפני דרכי שלום, והרי זה עובר על מה שאמרה תורה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. דעלך סני לחברך לא תעבד (שבת לא א). אלא אם ירצה, ילך שלא בפני הלוה ושלא בידיעתו וישאל אותו, רצונך להיות ערב על פלוני, שבלאו הכי, אין רצוני ללוותו, ואם יאמר שאינו רוצה להיות ערב, אז יאמר להרוצה ללוות, איני נותן אלא במזמי, בים ואי אפשי בערב. ואם ערבת לרעך, מהר ושלם לו, שאם לא תרצה לשלם יחרה אף חברך עליך יותר מאם אתה היית חיב לו מחוב שלך, כי בחוב שלך אמור יאמר, מה יעשה הבן שהצרך ללוות ואין לו לשלם, אבל בערבות יאמר לך, למה עכרתני, ומה לך לכנס בתגר זה להיות ערב, שכן על אמונתך הלויתיו, נמצא שאתה רוצה להטיב את חברי ולהרע עמדי, ולמה תעשה כה, הרי אין דוחים נפש מפני נפש, היה לך מתחלה לטל משכון, ואם אתה האמנתו מאי אכפת לי, אלמלא אתה אני לא הייתי מאמינו ולא הייתי מלוה לו כלל, הנה כי כן הישר והטוב, שלא ידחה את המלוה לילך עם הלוה בדינא ודינא ושירד לנכסיו, אלא תכף ישלם לו והוא יבקש מן הלוה. ולאידך גיסא, אם לא יצא ערב בפרוש אלא שהיה שתף או שלוו ביחד בכתב אחד, ואחד מהם פרע חלקו והאחר לא פרע, אין זה מדרך טובים וארחות צדיקים שיתבע את האחר מדין ערבות, כי מה פעל ועשה ומאי הוה לה למעבד, ודי לו שיעמד בשלו. זה כלל גדול לרוצה להיות נושא ונותן באמונה, שלא ילך אחר הדין אלא אחר הישר, ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי''ם ואדם:
