השמחה המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר, ויאורו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה". ומן השמחה יבוא שחוק לאדם. ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתפת דעת קלה, כמו שנאמר (קהלת ז ו): "כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל". וכבר נאמר: מאותות השוטה - ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק. ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמדות, מפני שאמרו: מי שרב שחוקו מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לחשוב שום יראת שמים עליו. לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחוק ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר (ירמיה טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז", וכתיב (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר".
הרבה רעות יש בשמחה ובשחוק, כמו השמח במכשול חבירו בעת שמגיע לו פגע רע מפגעי העולם, ועל זה נאמר (משלי כד יז): "בנפול אויבך אל תשמח". ועוד יש שמחה רעה מזאת, כמו השמח כשחבירו נכשל בעבודת הבורא, יתברך, או שמח במיעוט ידיעתו. משל צריך שתבין, עבד המשרת למלך באמונה יש לו להצטער בראותו אנשים המורדים באדוניו והמחרפים אותו, [ומחויב להוכיחם על פניהם ולהודיע נבלותם], אבל בהיות העבד שמח בראותו קלקול אדוניו וחרפתו אין זה עבד נאמן, [רק חבר הוא לאיש משחית ועוונו ישא]. והנה הכתוב אומר (תהלים קמז יא): "רוצה ה' את יראיו", ומי ששמח במכשול חבירו - אין רצונו כרצון הבורא, יתברך. על כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח ב): אל ייכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי. ועל כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה על זה, כי ראה שזה דבר מצוי, שאחד ישמח בטעות חבירו כדי שיהיה הוא נוצח את חבירו ויהיה לו שם. ואף כמה בני אדם חשובים אינם נזהרים בזה.
לכן כל איש, אשר רצונו רצון האלהים, יצטער על שאין נעשה רצון השם. ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבוד לבורא, יתברך, ויכוין בתפילתו בברכת "אתה חונן" ובברכת "השיבנו" ובברכת "סלה לנו" על כל ישראל, אוהביו ושונאיו, וכן בכל הברכות. כי איך ייתכן שיתפלל "רופא חולי" ושאר הברכות - והוא לא חפץ שחבירו יתרפא או יתחכם? ועבור שזה היצר הוא רגיל מאד בלבבות בני אדם ואין מרגיש בענין הזה, לכן נכתב להזהיר יראי השם להכין לבם לאלהים בכוונה שלימה אמיתית לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל, אוהביו ושונאיו, ובזה יקיים (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך", "וטהר ידים יוסיף אומץ" (איוב יז ט).
יש עוד שמחה ושחוק רע מאד, כגון מי שמשחק במי שזהיר בעבודת השם, יתברך, ומקיים מצוותיו. ויש בזה ארבע רעות: האחת - שהוא מחשיך נפשו מאור המצוות, כשהוא מואס ומשחק במקיימי המצוות, אז יתגנו המצוות בעיניו. השניה - כי אולי מתוך השחוק ימנע הצדיק מצדקותיו, כי לא יוכל לסבול השחוק. השלישית - כי אנשים אשר לא ניסו ללכת בדרכי השם, יתברך, לא יוכלו לעשות תשובה מפני השחוק, וילכו בחושך כל ימיהם, ונמצא, שזה המשחק לא די שמונע מחבירו רב טוב הצפון לצדיקים, אלא שמוריד אותו לשאול תחתית, והנה המשחק הזה בכלל עונש המחטיא את הרבים. הרביעית - שדומה לליסטים העומד על פרשת דרכים, וקוצץ רגלי המביאים דורון למלך, הלא זה שונאו ואויבו של המלך, ורעתו רבה מאד. יש עוד שמחה מרה כלענה, כגון רודפי ניאוף וגזל ושאר עבירות, ושמחים בהשיגם התאוות הרעות, ועל אלו נאמר (משלי ב יד): "השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע", וענשם גדול עד שאול תחתית.
ויש עוד שמחה מעורבבת, המפלה עשן לכל המצוות והמשכחת יראת השם, יתברך, מלבות בני אדם, כגון: אלו המשתכרים ושמחים בבית המשתה, ואחרי השמחה הזאת תוגה, כי הרבה קלקולים באים מתוך המשתה. ומי בחכמה חכם כשלמה בן דוד, אשר אמר (משלי כג כט - ל): "למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים, למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך". גם הנביא אמר (ישעיה ה יא): "הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם", ואמר (ישעיה ה יב): "והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו", ואמר (ישעיה ה יג): "לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא", ואמר (ישעיה ה יד): "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה", ואמר (ישעיה כח ז): "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו בראה פקו פליליה". ראה, מה קלקול בא מן היין! וכתיב (משלי כ א): "לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם". הנה היין גורם להיות מתלוצץ ולהיות הומה ובעל דברים, וכל שוגה בו לא ירבה חכמה.
כתב רבינו משה המיימוני: הקיבוץ על השתיה המשתכרת ראוי שתהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי ערוה, והשכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל אשר נפח השם, יתברך, באפיו. אמנם שתיית היין טובה מאד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה (משלי לא ו - ז): "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד", ועוד נאמר על היין (שופטים ט יג): "המשמח אלהים ואנשים", וכתיב (תהלים קד טו): "וכיין ישמח לבב אנוש". גם אמר הכתוב (שיר השירים א ב): "כי טובים דודיך מיין", ונאמר (שיר השירים ז י): "וחכך כיין הטוב". מכל אלה נדע שבח היין כשהוא כמשפט החכמים השותים כשיעור, שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל, והשותים בזמן הקבוע עם אוהבים וריעים, ועם חסידים וצדיקים, ולא עם ערטילאים ורקים, כי היין יוסיף חכמת עמוקים, עץ חיים למחזיקים. ועוד היין יוסיף חכמת המשכיל, ויכפיל שטות האויל, ויחדש אהבת אוהב, ויעורר איבת האויב, ויפתח יד הנדיב, ויחזק לב הכילי.
וזאת מידת שותה יין: ישים היין לרפואה לדאגתו, ויתחזק בתורה ללומדה בשמחה, כי כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמוד. וגם בתי דין המצטערים לא יוכלו לברר המשפט. גם הצער מבטל כוונת הלב בתפילה. גם כשאדם שרוי בצער, מי שמדבר אליו או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד, אין לו כח לעשות בקשתו, וכתיב (ישעיה מט ח): "בעת רצון עניתיך". לכן על דרך זו יכוין המשכיל לשתות יין, ויזכור שלא ירבה בשתייה שיצטרך לבטל מלאכתו ועסקיו. ועל הכל ישתמר מלשתות כל כך עד שיבטל מתורתו ומתפילתו, או עד שירבה שחוק וקלות ראש. ולא ישתה עד שיגלה סודותיו או סודות של אחרים. ואם תשתה במידה הזאת, לא יהיה לך היין לזרא. גם במועדים וברגלים, אשר כתוב בהם (דברים יב יח): "ושמחת לפני ה' אלהיך", לא ימשוך עצמו ביין יותר מן הראוי, שנאמר (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב", הא למדת, שלא נצטוינו על שמחה שישכח בה יוצר הכל, ואי אפשר לעבוד את השם, יתברך, לא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שכרות.
במידת השמחה תלויה מצות עשה שיצדיק כל מאורעותיו, שנאמר (דברים ח ה): "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך". ואם אחר שאדם עושה תשובה לא יהא עניינו בטוב כמו בתחילה, מצוה שיחשוב בלבו כי לטובתו נהפך עניינו לרע - כי קודם שעשה אדם תשובה, היה הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר המצוות שעשה כדי לטרדו מעולם הבא, שנאמר (דברים ז י): "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו". וכדרך שהוא עושה לשונאיו, כן משלם לאוהביו עונש העבירות שעשו בעולם הזה, כדי שיהיו זכאים ונקיים לעולם הבא. וכל זה תלוי במידת השמחה, שהוא שמח בחלקו שחלק לו האל, יתברך.
אך הדרך שישמח האדם בחלקו, שיקבל בשמחה הרע כמו הטוב, הדרך הזו מתחלקת לכמה דרכים: האחת - צריך גדר גדול שיבטח באלהים, השניה - האמונה, השלישית - השכל, הרביעית - ההסתפקות. אמר החכם: כל אדם צריך גדר וסעד וסמך כדי שיתקיימו מעשיו הטובים. ומהו הגדר? זהו הבטחון שבוטח תמיד באלהים, יתברך, כמו שנאמר (תהלים נה כג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". ומהו גדר הבטחון? איזה דבר מביא שיבטח האדם באלהים? זוהי האמונה! מתוך שמאמין בבורא, שכל הצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא הכל הוא ממנו ואין אחר זולתו, נותן לבו לאהבה אותו בכל לבבו.
ומהו גדר האמונה? איזה דבר מביא אדם לידי אמונה שלמה? הוא שלא יתנועע מדבר רע, שיקבל כל הבא עליו בשמחה. וזה דומה לעבד שמכיר אדוניו, שהוא נדיב ורחמן ומשלם לעושי רצונו ושליחותו שכר גדול, ובעד שיכביד על משרתיו עבודה קשה הוא מטיב להם טובות גדולות, ומגדלם ומנשאם, ויהיו אנשי עצתו, ואוכלים על שולחנו, ומרכיבם במרכבת המשנה אשר לו, ומפקידם על ארצו. אין ספק, שזה העבד היודע ומכיר זאת באדוניו שיעזוב כל מה שבעולם ויעשה רצון אדוניו בשמחה, ואף אם העבודה קשה עליו מאד, בזכרו הטובה אשר תגיע אליו בגלל העבודה הזאת. אבל העבד הרואה שאדוניו מקפח שכר עבדיו, וידע בלבו שאדוניו כילי, וטרחו יותר גדול משכרו, אין זה העבד טורח לאדוניו כי אם בעצבון - כן הוא הענין הזה. המאמין אמונה שלמה ביוצרו, שהוא מטיב ומרחם יותר מכל מרחם ושהוא דיין אמת, וכל מה שעושה לו הכל הוא לטובתו וליתן לו שכר גדול על כל מה שסובל לשמו הגדול, ועל כל העבודה והשירות שיעשה לשם שמים ישיג לו נעימות גדולה בעולם הנעים, כענין שמצינו בנבוכדנצר, עבור שפסע שלוש פסיעות לכבוד האל, יתברך, זכה לגדולה וכבוד (סנהדרין צו א), וכענין שמצינו בעשו, עבור שנזהר בכבוד אביו זכה לגדולה בעולם הזה, הוא וזרעו אחריו, וכן רבים. אין ספק, בהיות אדם מאמין בכל זה בלב שלם, ודאי ישמח בכל דיני השם, יתברך, כי מי לא ישמח כשנוטלים ממנו פרוטות נחשת ונותנים לו תמורתן ככר זהב?
מי שמאמין באלהים בלב שלם ובוטח בו בבטחון חזק, יביא אותו הבטחון שלא יפחד מאדם מדבר רע, ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יקוה לאיש, ולא יסכים עמהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא, יתברך, ולא יפחידהו ענינם, ולא יירא ממחלוקתם, ואם יוכיח אותם לא ייזהר בכבודם, ואם יכלימם לא יבוש מהם, ולא ייפה להם השקר, כמו שאמר הנביא (ישעיה ג ז): "וה' אלהים יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש". הבוטח באלהים יביאנו הבטחון לפנות לבו מענייני העולם לייחד עצמו לעניני התורה והעבודה.
וצריך אדם לחקור הדעות המחזיקות את לבו לחיות בבטחון שלם באלהים. מחשבה ראשונה, שידע בידיעה ברורה, כי האלהים מרחם על האדם יותר מכל מרחם, והוא משגיח עליו בסתר ובגלוי. ובעת שהוא אינו שומר עצמו כראוי, האלהים מרחם עליו ושומר אותו מן הפגעים, כענין שנאמר (תהלים קטז ו): "שומר פתאים ה'". המחשבה השניה, אשר כל הטובות המגיעות אליו מאביו ומאמו ואחיו וקרוביו ורעיו, הכל מאת השם, יתברך, הוא, ואלו הם שלוחי המקום, ברוך הוא. השלישית, שידע, שכל הטובות הן מחסדי האלהים, לא שהוא ראוי לכך, ואין הקדוש ברוך הוא מטיב לו מפני שהוא צריך לו, אך נדבה וחסד. הרביעית, שידע, אשר לכל עניניו יש גבול וקץ, ואין שום אדם יכול להוסיף ולגרוע על מה שגזר הבורא, יתעלה, ומה שגזר הקדוש ברוך הוא שיהיה לו מעט אין אדם יכול להרבות או למעט הריבוי, ומה שגזר לאחר אין שום אדם יכול להקדים, ולא לאחר מה שגזר להקדים, אך הכל הוא בגזירת העליון וברצונו. החמישית, שידע, שהבורא, יתברך, רואה את לבו אם בטחונו בו בטחון שלם בלא מרמה. כי עבד המשרת לאדם בשר ודם יכול העבד לגנוב לב אדוניו שיהיה האדון סובר שהעבד אוהבו בכל לב, אף על פי שהוא שונאו, והאדון יעשה לו טובה בחזקת שהוא אוהבו - וכל זה לא ייתכן בבורא, יתברך, כי הוא יודע יצר הלב והמחשבה שבו, והוא יודע עליונות ותחתונות, אמונתו וכפירתו. לכן אין לילך לפניו ברמאות.
הששית, שיקח אל לבו לקיים מה שציוהו ולהימנע מכל מה שהזהירו שלא לעשות. כאשר הוא חפץ שהבורא, יתעלה, יעשה לו הדבר שהוא בוטח בו, כדברי רבותינו (אבות פ"ב מ"ד): עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. אבל מי שבוטח בשם, יתעלה, ואינו מקיים מה שציוהו, כמה הוא שוטה וכסיל! ועל זה נאמר (איוב כז ח - ט): "כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו, הצעקתו ישמע אל", ואומר (ירמיה ז ט - י): "הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו", ואומר (ירמיה ז יא): "המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם". שביעית, שידע, כי הבורא, ברוך הוא, ברא את האדם למלאכות רבות, וברא לו מזונו על ידי טורח גדול ועבודה, ואם היו כל הענינים והמזונות והבגדים מוכנים לאדם בלא טורח, אז לא היו כמה מצוות, כגון הצדקה, הגזילה, הגניבה והחמדה, ורבות מצוות כאלה. גם לא היה אדם בוטח באלהים. ועל זה גנז חזקיהו מלך יהודה ספר הרפואות (ברכות י ב), כדי שיבטח החולה באלהים, יתעלה, ולא ברפואות. גם אם היה אדם בטל ממלאכה ולא היה טורח אחר מזונותיו, היה בועט ורודף אחר העבירות, כדכתיב (דברים לב טו): "וישמן ישורון ויבעט". ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פ"ב מ"ב): יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון.
אך עתה מסר השם, יתעלה, שתי עבודות ביד האדם: האחת - עבודתו, והשניה - עבודת התורה. וצריך האדם להיות ממוצע בין שתי העבודות ולייחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת העולם הזה. וצריך שתתחזק שתעשה עבודת שתיהן לעולם לטוב לך ולאחריתך, ולא תהיה האחת הפסד לחבירתה, כמו שנאמר (ירמיה כב טו): "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו", ואומר (קהלת ז יח): "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". וצריך שיבטח בשם, יתברך, שיצליחהו בעסקיו ולא יבטח על מלאכתו ועסקיו, אך יחשוב אשר מלאכתו ועסקיו הם דרך לפרנסתו מאת השם, יתברך. כמו אדם הבוקע עצים בגרזן, אף על פי שהגרזן חותך העץ, אין הכח בא מן הברזל, אלא מן האיש הבוקע בברזל לחתוך בו העץ. ואדם שיש לו מלאכה או איזה עסק שיהיה שמפרנס בו בני ביתו, לא יחשוב: לולא המלאכה ההיא היה הולך לאבדון! אך יבטח בבורא, יתברך, ויחשוב: אם לא היה ענין זה העסק שעוסק בו, הבורא, יתברך, המציא לו פרנסתו בענין אחר, כי כל מעשי ידיו וצרכיו ביד האל הם, והרבה שלוחים למקום, כמו שאמר הכתוב (שמואל א יד ו): "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט", ואומר (דברים ה יח): "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", ואומר (זכריה ד ו): "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".
וכן האדם, אשר כל חיותו וצרכיו תלויים באדם אחר, לא ישים בטחונו בלבו על האדם ההוא, אך ישים שורש בטחונו מעומק הלב בבורא, יתברך. ואין די מה שאומר כן בלב, אלא יתן שבח והודיה לבורא, יתברך, על זה אשר לא עזב חסדו מאתו. וקח בידך משל נאה על ענין זה, והוא כמו מאה עיורים ההולכים זה אחר זה, וכל אחד שם ידו על כתף חבירו, ובראש כולם יש איש הרואה והוא מנהיג כולם אחריו, הנה כל אחד יודע, שאף על פי ששם ידו על כתף חבירו והוא מנהיגו, שאין זאת ההנהגה באה מכחו, אך כולם נמשכים אחר האיש הרואה הראשון, ואם יהיה נשמט מהם ייכשלו כולם ויפולו - זה ישים האדם אל לבו ויחשוב, שהקדוש ברוך הוא המנהיג, וכולנו כעיורים, וכל אחד ממנו מסתייע ונעזר בעזר חבירו, אך אין כח בחבירו לולא המנהיג העליון הנותן כל דרכיו ישרים, ואין להרהר אחריו. וכמו שהמתפרנס לא יחשוב אלא בהקדוש ברוך הוא, כך המפרנס לא יתגאה שהוא מפרנס, אך הוא כעיור המנהיג עיור חבירו בעזרת המנהיג הראשון שהוא הרואה. ועל זה נאמר (ישעיה מב טז): "והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם", ואומר (ישעיה מב יח): "והעורים הביטו לראות". ואומר (ישעיה מב יט): "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח, מי עור כמשולם ועור כעבד ה'".
והנה כל הדברים שבוטחים בו בהקדוש ברוך הוא הם שמונה חלקים: האחד - ענין גוף האדם בלבד. השני - ענין פרנסתו. השלישי - ענין אשתו. הרביעי - חובות הלבבות והאיברים שהוא מתייחד בתועלתן ונזקן. החמישי - חובות האיברים אשר תועלתן ונזקן לאחרים. הששי - גמול העולם הזה. השביעי - גמול העולם הבא הצפון לצדיקים. השמיני - גמול ימות המשיח.
הבטחון הראשון - בענין גוף האדם הוא, שישליך נפשו וימסור עצמו על רחמיו הגדולים, וידע שאין לו עצה והנהגה אלא ברשותו ובגזירתו. ואף על פי שכל בריאת איבריו ומידת ימיו קשורות בגזירת הבורא, יתברך, מכל מקום יש לאדם להתגלגל להרויח כל צרכיו, ולהציל נפשו, ולתקן לו הרפואות. ויבטח באלהים שירפאהו, והרופא והרפואה באים לו מאת השם, יתברך, לרפאהו, ולא יניח ענין זה אלא על האלהים לבדו ויתן לו היכולת והכח. ואל יאמר אדם: הואיל ואני קשור בגזירת הבורא, יתברך, אלך בדרכי הסכנה ואשתה סם המות! הלא מצינו בשמואל, באמרו (שמואל א טז ב): "איך אלך ושמע שאול והרגני", ואף על פי שאמר כך, לא נחשב כמי שממעט בבטחונו, והקדוש ברוך הוא השיב לו: "עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי". ועל המכניס עצמו בסכנה ואומר: אני בטוח בשם, יתברך - עליו נאמר (משלי יד טז): "וכסיל מתעבר ובוטח", והתורה הזהירנו על זה, כמו שכתוב (דברים ו טז): "לא תנסו את ה' אלהיכם". והמכניס עצמו לידי סכנה וממית עצמו, ענשו גדול ממי שממית אחרים.
הבטחון השני - מענין הפרנסה. יהיה בטחון שלו על השם, ברוך הוא, שיזמין לו צרכיו ומזונו כדי סיפוקו, ולא ידחוק השעה לרדוף אחר כמה ענינים המטרידים אותו מהתעסק בתורה. וכאשר יבטח באלהים, ימצא מנוחת לבו ושלוות נפשו, ולא ירדוף יותר מדאי, אך יהיה לו די במה שיכול למצוא בשעה מיוחדת, והשעות הנשארות יטרח בהן לקנות חיי עולם הבא. וכן אמרו: תרבה בישיבה ותמעט בעסק, עשה דברי תורה עיקר ועסקך טפל (ספרי ואתחנן). וענין זה הוא הגדול שבנסיון האדם, שלא יטרידו אותו רוב טרדו של עולם זה וישכח אחריתו. לכן יבטח באל שיספיקהו צרכיו וסיפוקו, ויהיו לו שעות פנויות לפנות לבו לאלהים.
הבטחון השלישי - בענין אשתו ובניו וקרוביו ואוהביו. אם הבוטח הזה נכרי וגר בלא אשה וקרובים וחברים, יקח האלהים לקרוב ולחבר, דכתיב (שיר השירים ה טז): "זה דודי וזה רעי", ויחשוב: כל מי שיש לו קרובים, לאחר זמן מועט ישוב נכרי ובדד ישב, ולא יועיל אותו לא קרוב ולא בן ולא חבר, ולא יתחבר עמו אחד מהם. ויחשוב אחר כך [בהסתלקות] טרדתו מקרובים המוטלים עליו. ויחשוב זה לטובה, שאם היה לו עסק בעניני העולם הזה, היה טרחו מרובה ולא היתה לו מנוחה. ואם הוא עוסק בעניני אחריתו ובעניני המצוות וייחוד לבו לאלהים, יהיה לבו יותר פנוי ומיוחד בעת שהוא לבדו בלא קרוביו, אין ספק. ועל כן היו הפרושים המייחדים האל בלבבם בורחים מבתיהם ומקרוביהם אל ההרים, כדי שיפנו לבבם אל האלהים.
ואם היה הבוטח באלהים בעל אשה ובנים וקרובים ואוהבים, יבטח באלהים שיתן לו כח לשלם להם מה שחייב להם ולעשות חפציהם, ויבטח שיהא לבו שלם עמהם, ויורה אותם דרכים בעניני התורה ועבודת הבורא, ולא בשביל שהוא מצפה שיבא לו ריוח מחמת זה מהם, ולא שיכבדוהו עבור שהוא מראה להם דרך הישר, ולא להשתרר עליהם, אלא יעשה כדי לקיים מצות הבורא, ברוך הוא, לבד. ויחשוב שהוא שלוחו של מקום ללמד לקרוביו ולאוהביו, ולא יחזיק טובה לעצמו, ולא יגבה לבו עליהם. ואם יצטרך מקרוביו וימלאו חסרונו, יחשוב שהם שלוחיו של המקום, ברוך הוא, למלאות חסרונו, ולא יבטח בהם כלל. ואם יבקש מהם דבר וישיבו פניו ריקם, אל ישים עליהם חטאת, אך יחשוב כי הרבה שלוחים למקום למלאות חסרונו.
הבטחון הרביעי - בענין חיוב הלב, שהאדם מייחד לבו בתענית ובתפילה ובשאר המצוות כולן ונמנע מן העבירות. וצריך שילך בכל כחו לקיים המצוות, ויתפלל בלב נאמן ובמחשבה נקיה ובכוונה לשמו הגדול. ובזה אנו חייבים לבטוח עליו ולהתחנן אליו לעזור אותנו ולהורות אותנו הדרכים הישרים, כמו שאמר דוד, עליו השלום (תהלים כה ה): "הדריכני באמתך ולמדני", ואומר (תהלים קיט לה): "הדריכני בנתיב מצותיך", ואומר (תהלים קיט ל): "דרך אמונה בחרתי". וכל זה ראיה שהיה בוחר במעשה העבודה. ויתפלל על שני דברים: האחד - לחזק לבו בייחודו באלהים ושירחיק מלבו טרדת העולם הזה, והשני - לחזק גופו ואיבריו שיוכל להתחזק במעשיו הטובים. וזה מה שאמר שיצליחהו בגופו ובייחוד לבו לאלהים.
הבטחון החמישי - הוא חובות האיברים, אשר הוא עוסק להיטיב לאחרים, כגון הצדקה, וללמד החכמה לתלמידים, ולצוות על הטוב, ולהרחיק מן הרע, ולהשיב רשעים אל האלהים, ולסבול חרפתם בעת שהוא מזהירם על העבודה ומאיימם בגמול ועונש. ויטרח בכל כחו לדברים האלה לעשות, ויבטח באלהים שיעזרהו וישלים חפצו להתקרב בזה אל האלהים בלבד, ולא לקנות שם וכבוד ביניהם, ולא לצפות הגמול מהם, ולא להשתרר עליהם. וייזהר כפי יכלתו להסתיר, ואם לא יכול להסתיר, יזכור שכל התועלת והנזק לא יהא מן הברואים, כי אם ברשות הבורא, יתברך. ובכל זה ישים בטחונו בשם, יתברך. וכאשר יגלגל השם, יתעלה, מצוה על ידו, יחשוב בלבו כי הוא טובה מאת הבורא, יתעלה, שהיטיב אליו, ולא ישמח בשבח אותו בני אדם.
הבטחון הששי - בעולם הזה, שיבטח באלהים שלא יאכילהו בעולם הזה חלק הראוי לו בעולם הבא, ויבטח בו שישמרהו מפגעי העולם, ומתחלואים, ומדבר, ומחרב, ומרעב ומשאר הרעות המתרגשות לבא לעולם. וכשיבטח לא יבטח בשביל מעשיו הטובים, אך יעשה כל מעשיו בשביל האל, יתעלה, אשר גדלו ונשאו בעולם הזה והיטיב לו. אין רגע בכל ימי חייו, שאין טובות הבורא עליו. ויחשוב, שאם היו מעשיו כפלי כפלים, לא היה אחד מרבוא ממה שיש עליו לעשות מחמת טובות האל, יתברך, שהן עליו בכל רגע. ואחר שיחשוב כל זה, יבטח על חסדי השם, ברוך הוא, שהוא הגומל חסד, הוא המרחם יותר ממעשיו של אדם, כי ברחמיו נותן להם לשרצים ולבהמות ולחיות ולעופות, והוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים (שבת קז ב), וכאשר מרחם על אלו לא בשביל מעשיהם הטובים, כך ירחם עליו.
הבטחון השביעי - שיבטח על המלך מלכי המלכים המושל על כל, ברוך הוא, שיביא בימיו תשועה לישראל, ויכונן ירושלים, ויבנה בית המקדש בימיו. ולא תהיה כוונת בטחונו כדי לחיות בשלוה גדולה, כאשר תהיה בימים ההם, ולאכול הפירות הטובות ולשתות יין עסיס - אך תהיה כוונת בטחונו שיהיה בימים ההם כדי לעבוד הבורא, יתברך. כי בימים ההם יסיר יצר הרע מלב עמו, וכולם - קטנים וגדולים - ידעו את השם, ולא יהיה להם מונע, לא דבר ולא רעב ולא מלחמה ולא טירדה, אך כולם יהיו פנויים, וכולם ישיגו השגה גדולה בידיעת הבורא, יתברך. ובימים ההם תרבה הדעת, כדכתיב (ישעיה יא ט): "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
הבטחון השמיני - על ענין עולם הבא, אשר בו נעימות לאין קץ ואין חקר, ואין יכול לספר יופי העולם ההוא, ואין העין יכולה לראות זיו הדרת הצדיקים. ואין שם לא אכילה ולא שתיה, ואם כן מה תענוג יש שם? לכך צריך שתבין ותדע, כי כאשר לא ידע העוף תענוג הדג השט במים, כי התולדות שלהם הן היפוך זו מזו, כי העוף ימות במים והדג ימות ביבשה - כך מי שהוא בעולם הזה, הנשמה מעורבת בגוף, לא יוכל לדעת תענוג הנשמות, כי אין לנו אלא תענוג הגוף, אבל תענוג מתענוגים העליונים לא נוכל להשיגם ולא נוכל להכיר אותם אלא אחרי רוב המחשבה. וזהו מחמת שאנו בעולם הגופים, ועל כן לא נכיר כי אם תענוגים האובדים והפוסקים, אבל תענוגי הנשמה הם תמיד בלי הפסק. ואין בין אותם התענוגים ובין אלו התענוגים חיבור ושיתוף ולא קורבה בשום ענין.
ומי שיזכה למעלה ההיא אחרי מותו, לא יאהב אלו התענוגים, כאשר לא יאהב המלך לחלוץ מעליו יקר תפארתו ולשחוק בחוצות עם הנערים. ולפעמים יהיה שהמלך קטן בשנים, ותגביר עליו שטות הקטנים, וישחק עם הנערים, ויניח יקר המלכות - וזהו מחמת שאין לו דעת לבחון בין שתי הדרכים, כאשר אנחנו מגבירים תענוג עולם זה על תענוג עולם הבא מחמת חסרון דעתנו ומיעוט הכרתנו עולם הנשמות ותענוגיו.
ובעולם הזה תוכל להכיר קצת מתענוגי הנשמות בלא אכילה ושתיה, כגון בני אדם המתנקמים בשונאיהם, וכגון הכבוד בעת שמכבדים בני אדם, וכשאדם רואה דברים יפים, או כשרואה אדם בנו החביב שלא ראה אותו תוך זמן מרובה, או כששומע בשורות טובות. ובכל אלה יש תענוג גדול בלא אכילה ושתיה. ואם זה בעולם הגופים שאנחנו רואים שהנשמות ניהנות מזה - תבין תענוג הנשמות כשתעלה לשמי מרומים, ותהנה מזיו העליון ומזיו השכינה. ואין לתענוג ההוא סיפור ולא תואר, ולא נוכל לדמותו לשום תענוג בעולם הזה, אלא כמו שאמר הנביא שהיה תמה ונפלא על יקר עולם הבא (תהלים לא כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
ועל עולם הבא אשר הוא סוף כל אדם ישים בה' בטחונו על שיגיעהו לעולם העליון, ואל ישליכהו מלפניו. ואין לו בטחון בלא מעשים טובים, אך אחר שיעסוק בכל יכלתו, יעלה אל מדריגות החסידות הראויות לענין זה. והוא שיוציא אהבת עולם הזה מלבו, ויכניס במקום ההוא אהבת הבורא, ברוך הוא, וימסור עצמו על קדושת השם, יתברך. ואם יעשה כך, ויבטח בבורא, יתברך, שיתחסד עמו, כמו שהתחסד עם כל הנביאים והחסידים, [אשריו ואשרי חלקו]. והבוטח בה', יתברך, מידה טובה גדולה היא מאד, וצריך האדם תיקון גדול טרם יבוא בעומק הבטחון.
הבוטח באלהים מזומן לקבל חסד, כדכתיב (תהלים לב י): "והבוטח בה' חסד יסובבנו", ולא אמר "יסובבנו" אלא בשביל אשר הבוטח צריך לפרוץ כמה פירצות שאינן טובות לו בעולם הזה: צריך להוכיח את הרבים, ואף על פי שצריך לירא מהם פן יזיקוהו בגופו ובממונו. וגם צריך להתייאש מקרוביו ומאוהביו, שלא ישתתף עמהם כשאינם הולכים בדרך טובה, ושלא יחניף להם. גם צריך לעזוב הרבה עסקים בעולם הזה ולפנות לבו מהבלי העולם ולעסוק בתורה. וזה צריך בטחון גדול, ועבור כן אמר הכתוב: "חסד יסובבנו".
והבטחון אי אפשר בלא אמונה, דכתיב (תהלים ט יא): "ויבטחו בך יודעי שמך", כי היודעים שמו הגדול ומכירים גדולתו וגבורתו, והמאמינים בכל לב, אותם יכולים לבטוח בו, כי הבטחון והאמונה שותפים, אם אין אמונה - אין בטחון. והאמונה היא ראש התורה, דכתיב (שמות כ ב - ג): "אנכי ה' אלהיך - לא יהיה לך אלהים אחרים", ואם לא מאמין, מה יועיל תורתו? ובזמן שאדם מאמין מעומק הלב שהבורא יקיים כל מה שכתוב בתורה, לעשות פורענות לחוטא ולשלם שכר טוב למקיימים אותה, אז שומר התורה, כי כל הגנבים והגזלנים אם היו יודעים בודאי שהיו נהרגים על גניבתם וגזילתם ולא היו יכולים להימלט, היו מונעים. וכל הגנבים והגזלנים הם בוטחים להינצל לעולם, ועל כן עושים מה שלבם חפץ. וכן גם החוטא, אם היה מאמין בוודאי על גודל ענשו, לא היה חוטא.
לכן כל התורה כולה כלולה באמונה, כדכתיב (חבקוק ב ד): "וצדיק באמונתו יחיה". ועל אברהם נאמר (בראשית טו ו): "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", ועל כל הטובות לא נכתב כן. ועל משה נכתב (במדבר יב ז): "בכל ביתי נאמן הוא". ואמרינן במדרש (שמות רבה כב - כג): גדולה האמונה לפני הקדוש ברוך הוא, שבזכות האמונה שהאמינו אבותינו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר (שמות יד לא, טו א): "ויאמינו בה' ובמשה עבדו - אז ישיר משה ובני ישראל". ונגאלו בזכות האמונה שהאמינו דכתיב (שמות ד לא): "ויאמן העם", ואמרו שם: כל המקבל מצוה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש. והגליות מתכנסות בזכות האמונה, שנאמר (שיר השירים ד ח): "תשורי מראש אמנה", ואומר (הושע ב כב): "וארשתיך לי באמונה".
ועתה נחזור לענין השמחה. כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם, והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חפשי מדאגת העולם. גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר: די לי במה שגזר לי הבורא! ועתה הבט וראה, כי השמחה כוללת הכל, כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר, אף אם הוא עני, כי ישמח בהם שהוא חלקו ונחלתו. וכן כתוב (תהלים קיט נז): "חלקי ה' אמרתי", וכן הוא אומר (תהלים קח ג): "ישמח לב מבקשי ה'". והמידה הזאת בנפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שנאמר (תהלים לב יא): "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב", וכן הוא אומר (תהלים צז יא): "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון, אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד (תהלים קיט קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו, היו עסוקים בתורה ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה. ואז מצליח בכל דרכיו, וטוב טעמיו, ושולח הקדוש ברוך הוא רוח הקודש בקרבו, ולבו שמח, ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה להם רזים וחידושים של מעלה, לפי שהוא ירא השם, ברוך הוא, וישר, ונכנס הטעם בקרבו.
וזהו שאמר שלמה (שיר השירים ה ו): "נפשי יצאה בדברו", (משלי כג טז): "ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים", וכן אמר דוד (תהלים קד א): "ברכי נפשי", לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, וכשהיא יודעת ענין סודה היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו, וכאשר תגיע הנפש אל המחיצה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תייחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו וזוכרת אותה בלילה על יצועו, אז השם, ברוך הוא, שולח בה חשק השמחה, והלב יבער וידליק מרוב חשק האהבה, כענין שנאמר (ישעיה סא י): "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי". ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה.
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל ב), וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתנבאים, שאין הנבואה שורה מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים מביאים לפניהם נבל ותוף וכנור ומבקשים הנבואה, כדכתיב (מלכים ב ג טו): "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".
תפארת הנשמה שתתפאר בתפארת השמחה, אשר תשמח באלהים ותבהיק זיו יראתה להבהיק יקר הודה, ויערב אור חמדתה ליוצרה באהבה תשוקת חשק תאות עליון, להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות, ותהיה נוהמת לגודל גיל עליצתה לידידה ידיד עליון, ותתקשר בקישור חיבה, ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים. ובעת אשר היא מתרוממת ומתגדלת ומתגלגלת לדעת קדושת יוצרה ומתדבקת באמונתה לבורא, יתברך, אז היא מתפשטת בחידוש גיל ומרחבת בשמחתה. באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקדשים, ואז מתאווה ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים, ובעת ההיא מתיקרת ומתייפה ומתהדרת בהדרת גאון עוז תוקף הדרתה, ואז העליון יסגלנה להצהיר זיוה להכניסה בחדרי זוהר ולצוררה בצרור החיים. והרחמן ישימנו מאנשי עבודתו השמחים.
עוד יש תועלת בשמחה, כמו שני אנשים שאמרו עליהם שהיו מבני עולם הבא, בשביל שהיו אנשים שמחים, וכשהיו רואים איש עצב היו משמחים אותו, וכשהיו רואים שנים מתקוטטים זה עם זה היו אומרים להם מילי דבדיחותא עד שהיו עושים שלום ביניהם. וכן לענין ההלכה מתחילים במילי דבדיחותא לפתוח הלב ללמוד בשמחה, אך לא שמחת נבלה ושמחת הבלים, אלא דברי המצוות המשמחים את הלב, כדכתיב (תהלים יט ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב". וכל זה בשמחת מצוה.
וכן כשיש לאדם שום יסורים, ישמח גם כן. וכן אמרו חכמים (בבא מציעא פה א): "חביבים יסורים". ועוד אמרו חכמים (תענית ח א): כל השמח ביסורים מביא ישועה לעולם. וירגיל פיו לומר "גם זו לטובה" (תענית כא א), או "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס ב), כי יש כמה רעות אשר סופן טובות, וכן דרשו רבותינו על מקרא זה (ישעיה יב א): "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", משל לשני בני אדם שהלכו לעבור בספינה, האחד ישב קוץ ברגלו עד שלא היה יכול לילך בספינה, וחבירו נכנס בספינה לעבור, התחיל זה לקלל את יומו. לימים שמע שנטבעה הספינה ומתו האנשים אשר בה, אז התחיל זה לשבח לבורא, יתברך, כי ראה שהיתה זאת כדי להחיותו (נדה לא א). לכן ישמח האדם ביסורים ובשאר נזקים שיהיו לו, כי אינו יודע מה טובה עתידה להיות לו מהם. וכן עשה נחום איש גם זו (תענית כא א).
עוד טוב לשמח חתן וכלה, שנאמר (ירמיה ז לד): "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". ומאד ייזהר שלא לשמחם בנבול פה, כי זאת השמחה היא אף וחימה וקצף. ולא שמחת אנשים ונשים יחדיו, כי זאת השמחה היא קלות ראש. ואפילו בשעת ההספד והאבל אמרו: אנשים לבד ונשים לבד, כל שכן בשעת השמחה, ודרשינן (מיכה ו ח): "והצנע לכת" - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה (סוכה מט ב). גם צריך לשמוח בשבתות וימים טובים ופורים, כי כולם זכר ליציאת מצרים ולזכר הנסים שהפליא עם בחיריו, לכן ישמח בלבו בזכרו חסדי המקום וגודל טובותיו עם עושי רצונו. ועבור כן מתקנים מטעמים ומלבושים יקרים ושותים יין כדי לשמח הלב, וייזהר שלא ישמח השמחה ההיא על ההבלים, אלא ישים השמחה על אהבת השם, יתברך, וישתעשע בשיעשוע אהבת הצור, וישמח ויגל בשמחת אדון כל, אשר ציוה להתענג ביום ההוא ולשמוח. גם יזכור בימים ההם נועם עולם הבא, אשר הוא תכלית הנעימות. ונאה לאדם בעת ההיא שמתענג בתענוגים, שיזכור התענוגים הגדולים ויתאוה להם, כדכתיב (ישעיה נח יד): "אז תתענג על ה'".
גם ישמח כשיראה שמחת הרשעים ותענוגי הפושעים, ויחשוב: אם לעוברי רצונו כך - לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (נדרים נ ב)! ועל זה אמר דוד (תהלים ד ח): "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו". משל, וזה דומה למלך שזימן אורחים, וכשהגיעו לחצר המלך ראו הכלבים אוכלים אווזים ותרנגולים, אז שמחו האורחים ואמרו: אם כלבים כך - אנו המזומנים לסעוד עם המלך מה יהיה לנו (שוחר טוב ד יא)!
ואין לשמוח בטובתו, ולא ישמח בשום ענין אלא בענין המביאו לעבודת המקום, ברוך הוא. צריך אדם שלא לשמוח על דבר שהוא טוב לו ויש בו תקלה לאחרים, כגון אדם שיש לו תבואה לא ישמח אם יהיה יוקר ורעב, כי בשביל טובתו לא ישמח בתקלת עולם. גם לא ישמח במיתת האדם, אף על פי שתהיה לו ירושה ממנו או שאר טובות. סוף דבר: לא ישמח בתקלת שום אדם בשביל הנאתו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך". וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות, וביותר ישמח בראותו בני אדם המחזרים על המצוות לעשות רצון הבורא, יתברך. ולא ישמח ולא ימלא פיו שחוק (ברכות לא א), כי עכשיו ערבה כל שמחה, כי ביום שהיה שוחק בו רבינו הקדוש היתה באה פורענות לעולם. וכן (נדה כג א): עד כאן הביא רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גחיך. ומתי יש לשמוח ולשחוק? בעת אשר תחזור השכינה לציון, שהיא שמחה גדולה, כדכתיב (תהלים קכו ב): "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה".
