כתיב (משלי כג לא) אל תרא יין כי יתאדם. פרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין ע, א) שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה. והן אמת שיש תועלת ביין כששותה אותו כשורה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו, זכה ששותהו כשורה משמחו ונעשה ראש, וכדאמר רבא (שם) חמרא וריחני פקחין. אבל לפי הנזק הנמשך ממנו ושדעתו של אדם קרובה להתפתות בו ולצאת מן השורה, אפלו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח:
ומי יתן ויהיה לבבם של כל העולם כלבב יונדב בן רכב, ויחוסו על זרעם ועל הדורות הבאים אחריהם, שמא יהא ביניהם אנשים שאינם מהגנים, שלא ידעו לזהר בשתיה ויצאו מן השורה. והיה ראוי שכל אדם יחוש על זה ויצוה את בניו ואת זרעו אחריו בכל תקף, שלא לשתות יין וכל מדי דמשכר, כצואת יונדב בן רכב (ירמיה לה ו) או יצום לשתות במדה, במשקל ובמשורה, וישימו קצבה באפן שלא יהא חשש שיצאו מן השורה. ולמה לא נמצא בעולם מי שיחוש לזה כי אם יונדב בן רכב, ולא ראינו ולא שמענו מי שעשה כמעשיו, ברם דא הוא טעמא, כי מי הוא זה ערב אל לבו, שיהיו בניו וזרעו שומעים בקולו ושומרים מצותו, ונמצא מכשילן לעתיד לבוא באסור מוסיף, שיהיו עוברים את מצות אביהם, ולכן נמנעו מלצוותם:
רק זו מצות כל אדם על עצמו לגדר בעדו ולשום קצבה בענין השתיה, ויקבל עליו בכל תקף שלא יעבר בשום פעם, בעבור תהיה יראת ה' על פניו תמיד, ולא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתקן. ואמינא עצה טובה, שהשעור הנכון שישתה שתי כוסות בסעודה אחת ולא יעבר. וסימן לדבר שנים דרך ארץ (ביצה כה ב). והכל לפי מה שהוא אדם, החזק הוא הרפה, ולפי העת והזמן, עדן חדוה ועדן עציבותא, יוכל לעבר מעט מן השנים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים (אבות ב יב):
