אין אדם בעולם שלא יטעה, כמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קטז יא) כל האדם כוזב. ואינו בושה לאדם לומר שטעה, אבל להיות מחזיק בטעותו ולומר שלא טעה, זהו בושה וכלמה. ממה נפשך, אם אינו מכיר בטעותו, נמצא שהוא טפש ובער כמו שפרשו על פסוק (שם עג כב) ואני בער ולא אדע. פרוש לא אדע שאני בער, אז בהמות, תרתי הייתי. ואם הוא מכיר בטעותו, והוא בוש להודות ורוצה להחזיק בטעותו, הרי זה מוסיף אולת וכלמה על בשתו, כי נכרים דברי אמת, שהוא רוצה להחזיק בטעותו במשאות שוא ומדוחים, וכל השומע יצחק לו ויכיר רע מדתו, אבל הוא סובר, שבני אדם אינם יורדים לסוף דעתו ושיוכל להטעותם בדבריו. וגם זו מדה רעה היא באדם, שהוא חכם בעיניו יותר מכל אדם, על זאת יחרקו שן השומעים למה מחזיק אותם נמשל כבהמות, ולמה יש לו מדה רעה זו להחזיק בטעותו. אבל מודים דרבנן הינו שבחיהו. ומי לנו גדול ממשה רבנו עליו השלום, וכתיב (ויקרא י כ) וישמע משה וייטב בעיניו. הודה ולא בוש. וכן מצינו איתנים מוסדי ארץ, שהיו דורשים ברבים ואומרים, דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי (שבת סג ב). ואפלו אם נראה לו בושה להודות, מוטב שיבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא. לכן יהא אדם ירא שמים ומודה על האמת, לכבוד ה' אל אמת:
